רובי גורדון - הכתבים האבודים

יומן החופשה 2015

6/8/2015

כבר כמעט שלוש שנים ימי חמישי הם ימים מיוחדים בשבילי. ימים שבהם אני לוקח את הבוקר באיטיות, מנסה להתחיל להירגע עם קצת קריאה של מוספים ומאמרים, ועם ציפיה נרגשת ל"טור השבועי" שלי עצמי בבלוג. הבעיה היא שכמעט בכל שבוע יום חמישי הזה מתעקש להיות מיוחד באופן ייחודי יותר, להרוס את התוכניות, ולהשאיר את האידיליה שתיארתי קודם כתקווה לפעם הבאה.

בחמישי הקודם, למשל, הילדה התפטרה בבוקר מהקיטנה.

היא פשוט עמדה שם ובכתה, ואמרה שהיא לא רוצה יותר. וזה עוד ביום של משחקי מים. כי צריך להבין: זאת ילדה שלא תוותר אף-פעם על עוד קצת בריכה. להסתובב אחורה ולוותר כשהיא כבר לבושה בבגד-ים זה חריג, קיצוני ונדיר אצלה כמעט כמו זה שמצאתי חניה באותו בוקר ממש ליד השער של הגן.

"את בטוחה?" שאלתי אותה והמצאתי עיקרון נחרץ: "כשנעבור את השער לא נחזור שוב".

"בטוחה".

"ולא נחזור גם בשבוע הבא", נחרצתי עוד יותר.

"בטוחה".

עברנו את השער, וחזרנו למכונית. בדרך עשיתי חשבונות. במה בדיוק היא מאסה? מדוע התחברתי לנחרצות שלה - שלא לומר הקצנתי אותה? מה האלטרנטיבה? ולאן ניסע עכשיו בכלל? ומה יהיה עם שיגרת יום חמישי?

9/8/2015

סיכום היום הראשון לחופשה עם שתי הבנות:

  1. נחמד להתחיל את היום בשעה 9. אם מתעלמים מהשעות שהייתי ער עם התינוקת בלילה, זה נותן הרגשה שיש פחות בספירת השעות במשך שאר היום.
  2. יצאנו לקפה ומיץ של בוקר. כולם מסביב היו סבלניים לצרחות הקולניות של התינוקת, אז בתמורה הייתי סבלן למחמאות הפולשניות שלהם על הגדולה שעושה חוברות עבודה.
  3. חוברות עבודה זה הקונספט שאני זוכר מהחופשות בילדותי. זה ולסדר בכל יום באופן יסודי משהו אחר בחדר. לשם עדיין לא הגענו, אבל תמיד אפשר לקוות.
  4. מוזר לשבת בבפנים של הבית-קפה. גם כמעט לא מרגישים שם שאנחנו בעצם בחום אוגוסט-אוגוסט.
  5. בהמשך לזה, במשך כל היום יצא שעישנתי ממש מעט.
  6. בהמשך לההוא, בשלב מסויים נכנסתי לרגע לפייסבוק, בידיעה שאין לי באמת סיכוי להשלים את כל מה שהחמצתי שם, ראיתי שני דברים שממש הגעילו אותי, ופשוט סגרתי. מפחיד לחשוב שאולי בסוף אאבד את היצר להגיב או אפילו סתם להתרגז.
  7. בהמשך לכך, כל היום לא הייתי עם מחברת הכתיבה שלי. גם פיזית וגם מנטאלית.
  8. להיות כל היום בחופשה עם ילדה ותינוקת זה לא מאוד קשה. בתנאי שאתה פשוט לא מנסה לעשות שום דבר אחר במשך כל הזמן הזה.
  9. בהמשך וכו', סיימתי את היום עם 75% סוללה בנייד. עכשיו בטח ארוקן אותה בשעה שנותרה לי עד שאלך לישון.

12/8/2015

הבוקר הלכתי עם הילדה לבית הקפה השכונתי. אני יודע, זה כבר נשמע כמו שיגרה של עשירים, אבל זאת בעצם רק הדרך לשמור על השפיות בתחילת היום.

כשהתישבנו שם הבנתי ששכחתי את הארנק בבית. לא נעים. במיוחד כשמדמיינים את הצעקות והנזיפות המבישות שזה עלול לגרום - הצעקות של הילדה, כלומר. למזלי זה באמת בית קפה שכונתי, והם הסכימו מיד לרשום בפתק קטן את החוב של הקפה והשוקו.

זאת היתה הזדמנות טובה גם להבין את כוחו של האשראי - ואני לא מתכוון לכוח הכלכלי, אלא לכוח הפסיכולוגי, הממכר, ההרסני. האשליה של "היום לא משלמים אז יאללה אבא בוא נזמין גם אוכל". הפסיכולוגיה של "היום חופש אז יאללה אבא אני רוצה גם לעשות את חוברת העבודה השלישית, גם שתדפיס לי מלא דפי צביעה, גם ללכת איתך לקניות, גם לים, גם להכין פיצה עם אמא, וגם להיות אצל חברה".

זאת הסיבה שתחושת האשראי היא אשליה מסוכנת. זאת הסיבה שכשחזרנו הביתה היה חשוב לי להסביר לה, ולהזכיר לי, שיש עוד המון ימי חופשה ואפשר לעשות את הדברים בהדרגה. וזאת הסיבה שמיהרתי אחרי הצהריים לשלם לבית הקפה השכונתי את החוב. וגם לנצל את הזמן שהיא מכינה פיצה עם אמא כדי לשבת חצי שעה ולשתות קפה בנחת.

13/8/2015

"אני אוהב את הדדליין. אני אוהב את הרחש שהוא משמיע כשהוא חולף על פני", כך פחות או יותר אמר הסופר דאגלס אדאמס פעם. אבל הוא היה בריטי. הוא לא יודע מה זה דדליין ישראלי של צהרי אוגוסט.

היום היה היום האחרון של הקיטנה - באופן תיאורטי, אם היא היתה נשארת שם ולא נוטשת לפני שבוע. כלומר, מעכשיו החופשה שהקדימה את זמנה מתלכדת עם החופשה שהיתה מגיעה ממילא, והכל בסדר, יוסטון. אבל מסתבר שבכל זאת זה היום האחרון גם באופן מעשי כלשהו, כי התיק שלה נשאר שם, וזאת היתה ההזדמנות האחרונה לחלץ אותו ולהשיב אותו הביתה.

חמקתי מכל הילדים שהעירו לי, בצדק, שהיא בכלל לא בגן אז למה באתי. חמקתי מהגננות שהיו עסוקות בפינוי הצעצועים מהרצפה כדי שיהיה מקום לשמחה הפרטית שלהן על זה שסוף סוף זה נגמר. העמסתי את התיק הקטן על הכתף, וחמקתי החוצה. הר הבית בידינו. המשימה הושלמה. הנשר נחת, יוסטון.

ואז העפתי עוד מבט, אל קצה הרחבה של אשכול הגנים, אל השער המרוחק של "גן פטל", שבו היא היתה כל השנה. אני כל הזמן מנסה ללמד אותה להיפרד מדברים בצורה שאין לי מילה אחת טובה להגדיר אותה - היא פשוט הדרך ההפוכה מאיך שאני נקשרתי ולא ידעתי להיפרד מדברים כשהייתי ילד. להגיד תודה ושלום, להסתכל קדימה אל הדבר החדש, ולא להתבוסס בתסביכי רגשנות כמו שאני תמיד הייתי עושה, נניח כשהייתי מחליף מברשת שיניים.

ומ"גן פטל" כבר נפרדנו בעצם, ביום האחרון שהיינו בו. אמרנו תודה ושלום אפילו לקירות הדוממים. אבל עכשיו, כשהיא לא איתי, הרשיתי לעצמי עוד מבט אחד אחרון. מרחוק. תודה, "גן פטל", ושלום. היית הרבה יותר מכל מה שיכולתי לצפות. זה בסדר, יוסטון, הטיפות האלו מסביב לעיניים הן רק זיעה של הדדליין של צהרי אוגוסט.

25/8/2015

כשהייתי קטן, חיכיתי תמיד לחופש הגדול, שאמא תיקח אותי איתה לעבודה. שזה היה כיף, אבל יותר כיף היה בדרך.

נסענו באוטובוס קו 66 על גשר ההלכה - שהיה בו רק נתיב אחד ונראה כמו כלוב ענק שרק אחר כך הבנתי מי היצורים שכלואים בו - ואני הייתי מטפח את אוסף מדבקות האוטובוס שלי. זה היה אוסף שאין כמותו בכל העולם, כי זאת יש לדעת - את המדבקות לא אספתי באלבום או במגירה שיום אחד, בשלהי החופש, מסדרים ומנסים לזרוק את מה שמיותר בה ולא מצליחים לוותר על כלום. לא. את המדבקות אספתי בראש, בזכרוני, שהיה אז עדיין צעיר ומוצלח, ומסוגל לכלוא לנצח את כל מה שהוזן לתוכו - כמעט כמו הכלוב ההוא של גשר ההלכה.

אז הייתי מסתכל על המדבקות, משנן את הטקסט והעיצוב שלהן, ויודע תמיד אם כבר יש לי באוסף את "שים לב לחפץ חשוד או עזוב" או "הזהר לבל תתפסנה אצבעותיך בדלת", או שסוף סוף מצאתי משהו חדש.

אבל הכי אהבתי להאזין לקולות שהאוטובוס עושה. במיוחד שהוא עומד בפקק הקבוע הזה בבוקר. כל שחרורי לחץ האוויר האלה שרק אוטובוסים של פעם, עם דלתות שמתקפלות כמו אקורדיון וחלון מרובע בגג במקום מזגן, ידעו לעשות. כי זאת יש לדעת - כל מי שתקוע בפקק בתוך גשר שנראה כמו כלוב, בחופש הגדול, בלי מזגן, ובלי למצוא אף מדבקה חדשה ומעניינת, צריך מדי פעם לשחרר קצת את הלחץ שמצטבר בו. וכך, בעיני הילד שהייתי, בדיוק בכל פעם שהצטבר אצל הנוסעים לחץ כזה, ידע האוטובוס לשחרר את האוויר במין "פצצצששששששששש" חזק, לטובת הבריאות הנפשית והאושר של הקולקטיב כולו.

האוטובוסים של היום הרבה יותר משוכללים, וגם האנשים כמובן. יש להם מזגן, ואינטרנט, וסמארטפון שמציק אפילו יותר מהילדים, אבל עליו אסור להתלונן, כי הוא עלול להתחמם בחזרה והסוללה שלו תיגמר ואז נאלץ למצוא תירוצים אחרים. למשל הילדים, שצריך למצוא איך להעסיק בחופש הגדול, והחופש הגדול עצמו, שהוא גדול מדי ולא מסתיים, ומעייף, וחם, והילדים - אוי, הילדים!

ובכל פעם שאני מתחיל לחשוב ככה, כמו הגדולים, ולאבד סבלנות, ולהתלונן על החום והחופש והילדים - אני פשוט עוצם עיניים ונזכר באוטובוסים הישנים האלה, שעושים בשבילי "פפפצצצשששששששששש", משחררים את הלחץ, ומוסיפים לי מדבקה חדשה (שכבר היתה תמיד, אבל בכל פעם אני שוכח ממנה) לאוסף: "מותר, מותר להנות".

26/8/2015

בטייפים הישנים, כמו זה שהייתי צורח עליו שאני רוצה לשמוע "פוגי" לפני השינה בגיל שנתיים, היה רק כפתור "סטופ".

אחר כך, כשכוורת כבר התפרקה, הגיעו לארץ הטייפים המשוכללים והמרשימים יותר. היה להם עיצוב חדשני, היו להם רמקולים גדולים, היה להם מונה מכני קטן שלא עזר לשום דבר כי הוא גם היה לא מדויק - מעצם היותו מכני - וגם הסתובב בקצב לא קבוע, כך שלא ברור איך הוא עוזר למישהו לספור משהו.

אבל מעל לכל - היה להם כפתור "פאוז".

הוא ישב שם, בקצה שורת הכפתורים, כשעליו מתנוסס סימן שני הפסים החדשני, ומתחתיו עומק בלתי נגמר של סקרנות מעושר האפשרויות החדשות.

נכון, גם "סטופ" עצר את הקלטת. רק שהוא תמיד קצת הזיז את הסרט של הקסטה קדימה או אחורה. אבל "פאוז" - הו, לא. "פאוז" היה העתיד. "פאוז" היה עוצר את הקול בצורה חדה ומדוייקת, בדיוק כמו שהבטיחו הפסים שעליו. כמו הרובוטים המשוכללים בסרטים. כמו המספרים במונה המכני שלמדתי להבחין לפי המיקום בין ה-3 ל-4 שלהם אם זה 3.8, 3.58, 3.7528, או בכלל "פיי".

אבל עיקר השימוש של הטייפ שלי היה להקלטת שירים מהרדיו. ומה יותר חדשני ומסקרן מאשר לנסות את האפקט של "פאוז" גם בזמן הקלטה של "דודה", ולא סתם נגינה של "גזוז".

ושם, אחרי כמה פאוזים, אקראיים כמעט כמו החוקיות של המונה המכני, כשהרצתי אחורה את הקסטה וניגנתי מחדש את מה שהוקלט, הבנתי משהו על החיים.

כלומר, אז רק הבנתי שעשיתי גירסת מיקס אוונגרדית לאיזה שיר מהרדיו, אבל בכל זאת.

החיים ממשיכים להתנגן. גם כשאתה עושה "פאוז". הכפתור הזה אולי הפסיק את ההקלטה, אבל לא את השיר עצמו ברדיו, ולא את הדיבורים המעצבנים של יקיר אביב ושוש עטרי על גבי אותו השיר.

וכשניגנתי את השיר המקוטע והקופצני, הרי בעצם חתכתי את הזמן, וחתכתי לנצח את זכרון אותו הזמן בראש שלי. כי מהו הזכרון אם לא ניגון עיקש של הקלטות ישנות. ומהי הקלטה ישנה אם לא אותו הרווח הריק בין שני הפסים שעל סמל ה"פאוז".

כשהחלטתי להיות בסוג של חופשה על הבנות בקיץ, ידעתי שזה עושה "פאוז" על כל מיני דברים שהתחלתי לעשות, או שהתרגלתי לעשות. הספר הבא, זה שאחריו, פרויקטים תכנותיים, המצאות משנות עולם, וכמובן טוויטר ופייסבוק. ידעתי שאני מוותר על הדברים האלה, כמעט לחלוטין, לטובת משהו אחר. וידעתי שזה בסדר, זה זמני.

ובינתיים הערימה על השולחן ובאפליקציית הפתקים מתמלאת. המונה שלה ממשיך לרוץ בקצב אקראי, אבל תמיד כלפי מעלה.

בחיים אין "פאוז" של נגינה. יש רק "פאוז" של הקלטה.

החיים ממשיכים להתנגן, גם כשאתה מחליט לעצור. גם כשהפרוזה הופכת לרשימה של רעיונות, גם כשהעיון בפייסבוק הופך לדגימה זריזה שיש בה בעיקר כוח של הרגל. ועם כל זה, אתה בעצם לא מוותר. אתה פשוט מפנה את עצמך. אז אין טעם לנסות לחשוב על המיקס האוונגרדי שיצא מכל ההפסקות האלו. הוא לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא הניגון החדש לחלוטין שכתבת במקום אחר באותו זמן, בזמן ה"פאוז".



1/9/2015

אני מסתכל על כל הפרצופים החדשים, וכולם נראים לי אותו הדבר. אני אצליח בסוף להבדיל ביניהם? אני אצליח, כמו בגן הקודם, להכיר כל ילד וכל הורה בשמם ובאופיים? אני אוכל להרגיש כאן כמו בבית? אני אצליח להגיע לכאן בלי לרצות לעזוב? זה נראה לי בלתי אפשרי. לא יודע איך עשיתי את זה בשנה שעברה.

לא יודע איך אוכל לעשות את זה השנה.

אולי, רק אם היא תעזור לי.

© רובי גורדון, אוגוסט 2015