שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
מתוך הסדרה מסעותי בין אנשים

בליינדרז

לא תמיד בחיים מספיק רק שיש לך כסף. לפעמים צריך גם להבין את המצב מספיק מוקדם, כדי לדעת להגיד את הדברים הנכונים.
לגור במושב היה החלום שלי. וכשמצאתי את יחידת הדיור הזאת במושב גנות, מיד הבנתי שאני רוצה אותה. אבל הבנתי גם שיש הרבה אחרים שרוצים לתפוס את המקום שלי שם. ההבדל היה שאני ידעתי איך לברר דברים, וידעתי להבין מספיק מהר מיהו בעל הבית שמשכיר את יחידת הדיור הקטנה הזאת. אז במקום להחמיא לקירות הריקים שלה כמו כל השאר, התחלתי לדבר איתו מיד על סוסים.

סוף סוף מקום עם חוות סוסים אמיתית, אמרתי לו. סוף סוף מקום שבו אני יכול לחזור לימים הרחוקים והיפים ההם, לזכרונות הילדות שלי באוסטרליה, לטפל בסוסים כמו אז.
וזה עבד. ההתלהבות שלי הדביקה אותו מיד, ונסחפנו לשיחה ארוכה בעמידה, שבסופה קיבלתי את מה שרציתי. לגור ביחידת הדיור של אריה במושב גנות, ולעבוד בחוות הסוסים שהוא ניהל שם.

אהבתי לנעול בכל בוקר את המגפיים הספוגים בבוץ המתייבש של אתמול, ללכת ולפגוש את החברים הכי אציליים שאדם יכול לבקש לעצמו, החברים שיודעים להכיר תודה לאוכל שאתה נותן להם, להברשת הפרווה, לרחיצה. החברים שיודעים שאתה שם גם כשהם יוצאים לטיול במרעה ואתה נשאר לנקות את הבית שלהם. החברים שזוכרים אותך גם כשמישהו אחר מוביל אותם לרכיבה עם הילדים שמגיעים ממקומות אחרים.

ואהבתי את החיים במושב. את הרהיטים המעטים, את הבגדים הפשוטים, את המקלחת הקטנה, ואת תערובת הריחות המרגיעה שיש רק במקומות כאלה, כשישבתי לשתות בערב במרפסת של הבית השקט שלי, בחצר האחורית של אריה וריקי.

טיסה 383 של אל-על נחטפה בדיוק בערב כזה. כולם דיברו על זה כבר מהצהריים, וישבו צמודים לרדיו ולטלויזיה בערב. רק אני ישבתי שוב במרפסת, לבד, והסתכלתי למעלה, לשמיים שכבר הייתי רגיל לרעש המטוסים שלהם, למרות שהמטוס החטוף כבר חנה באותו זמן בנמל התעופה, ויכולתי רק לדמיין מה קורה איתו שם.

אריה נעלם מהחווה כבר מהצהריים. לא שהייתי צריך אותו, כי כבר ידעתי איך לסדר הכל לקראת הערב ולסגור שם, אבל זה היה קצת מוזר, כי הוא תמיד היה בחווה כל הזמן, עד הסגירה.
אחרי בערך שעה של מחשבות ובהייה בשמיים ראיתי את הצללית מתקרבת בהליכה על השביל לכיוון הבית. קמתי לרגע להסתכל יותר טוב, ואז ישבתי, שהוא לא יראה אותי. כי זה לא היה אריה. זה היה דודו, יו"ר הוועד של המושב שהלך שם, והתקרב לבית של אריה וריקי.

והאמת היא שידעתי כבר מהצללית שזה דודו. נכנסתי לדירה שלי, וטיפסתי שוב לארון העליון הישן של התקרה הכפולה, מעל למקלחת. את הארון הזה גיליתי די מהר כשנכנסתי לגור שם, למרות שכנראה לא הייתי אמור לחטט בו. אבל הסקרנות שלי לא נותנת לי להשאיר דברים ככה, לא ידועים. וכשחקרתי את הארון הזה כבר אז, ופיניתי ממנו את הארגזים והבגדים הישנים והתנור המקולקל שהיו תקועים בו, מצאתי בקיר שלו את פתח האיוורור המוזר שנשאר כנראה כשריד מימים אחרים.

דרך הפתח הזה, בחושך ובאבק שהיו שם, שמעתי את דודו ואת ריקי. שמעתי אותם שוב, כמו בכל פעם. כי האמת היא שאיכשהו אריה תמיד נעלם בדיוק ברגעים האלה שחשבתי שיהיה הכי מעניין לשבת איתו על המרפסת, לשתות משהו, ולדבר. והיינו עושים את זה די הרבה. תמיד היו לאריה סיפורים מטורפים על הימים שלו בחו"ל, ואני אהבתי לשמוע אותו ולספר לו את הסיפורים שלי.

יש סיפורים שלא צריך לראות, רק לשמוע. בדיוק כמו איך ששמעתי שם בחושך דרך פתח האיוורור את דודו וריקי, כמו בכל פעם שהיה בחדשות איזה אירוע טרור או מתח בטחוני, ואריה, שכולם הכירו רק בתור מנהל חוות הסוסים, נעלם ללילה או שניים.

אבל הפעם זה היה שונה. שמעתי את ריקי בוכה, ואת דודו מנסה להרגיע אותה, ויכולתי לדמיין איך במקום לחבק אותה הוא פשוט עומד מולה כשהוא אומר בקול היושב-ראש שלו "את בטוחה בזה?", וכשהיא ממשיכה לבכות הוא אומר לה "תפסיקי להיות בפאניקה. זה לא עוזר לנו. אני מכיר רופא בתל-אביב. הוא חייב לי טובה. אף אחד לא ידע מזה".
עד שהיא באמת נרגעה, ושמעתי אותם שוב שוכבים.

לא הרבה אחר-כך, בערב הלפני אחרון שלי שוב ישבתי עם אריה על המרפסת. כמעט הכל היה כבר ארוז בארגזים, כל הזבל הישן היה תקוע שוב בארון העליון של התקרה הכפולה במקלחת, ורק הריחות של המושב והמטוסים בשמיים המשיכו כאילו הכל כרגיל.
ויכולתי להשאיר את הסוד של ריקי ודודו איתי, מאחורי, אבל הבירה עשתה את שלה, והפתיחות הזאת שתמיד היתה לי עם אריה הכריעה אותי.
"אני צריך לספר לך משהו, אריה. אני לא יודע איך להתחיל..." אמרתי לו כשעבר עוד מטוס בדרך לנחיתה.
"אני יודע כבר", הוא אמר לי בחיוך".
"מה? איך אתה יודע?" אמרתי בשקט.
הוא לגם את סוף הבירה שלו ואמר לי "יש הבדל בין מה שנכון, לבית האמת. אתה מבחינתך עשית את הדבר הנכון. אבל אני יודע שלא גדלת באוסטרליה. ואני יודע שאף פעם לא עבדת עם סוסים לפני זה".
ובחיוך של מי שראה כבר את כל הסיפורים בעולם, הוא אמר "אל תשאל איך אני יודע. אני פשוט יודע איך לדעת דברים".


עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: