שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
מתוך הסדרה מסעותי בין אנשים

המטבח של ויויאן

זאת בעצם לא היתה ממש מסעדה, למרות שהיו שם כמה שולחנות, והמון תמונות ישנות על הקירות, מטבח קטן, והאוכל הכי טוב בעולם.
גם לא היו פרסומות ומודעות שכיוונו למקום הקטן הזה בלב באר-שבע, ולא היה שם שלט או תפריט. מקומות כמו המטבח של ויויאן לא צריכים את כל אלה. מקומות שכולם יודעים ואוהבים את מה שיש בהם לא צריכים בכלל שיהיה להם שם. רק האנשים צריכים שמות, אז הם ממציאים, שיהיה יותר פשוט.

גיליתי את המקום הזה בוקר אחד במקרה, רק כי הוא היה בדרך למשהו אחר שרציתי, ורק כי בחרתי לעצור ולשתות שם קפה. ישבתי לבד, עד שאחרי כמה דקות הגיעו עוד אנשים לשתות קפה ולהישאר לאכול ארוחת צהריים. בהתחלה עוד חשבתי בטעות שזה בגלל שהם ראו שמישהו יושב שם. לאנשים יש נטיה להצטרף למה שאחרים עושים. מזל שלא אמרתי את זה בקול, כי אחר כך הבנתי שאני הייתי בעצם זה שהצטרף אליהם.

ויויאן היתה רוב הזמן במטבח ובישלה את מה שבא לה באותו בוקר, אבל מדי פעם היא היתה יוצאת, מניחה את ידיה השמנמנות והמשומנות על המותניים המכוסים בסינר, זורקת איזה משפט לכל אנשי הפרלמנט שלה, וחוזרת פנימה בחיוך, בלי לשמוע איך ממשיכה השיחה שלהם.

אוכל יכול להיות ממכר, במיוחד כשמתערבבים בסיר כל מיני דברים שרק ויויאן יודעת מה הם, ובמיוחד כשמתערבבים מסביב כל מיני טיפוסים כמו אלה שישבו אצלה תמיד. והם ישבו שם כל יום, והיו טיפוסים אחד אחד. וגם אני התמכרתי וישבתי שם ביניהם בכל בוקר לבשל את הסיפורים שלי במחברת.

"תקשיב", היא אמרה לי יום אחד, והניחה על השולחן שלי שקית עם קופסת אוכל חמה, בדיוק כשהפרלמנט הגיע למדור הספורט שלו. "השליח שלי לא עונה בטלפון. תעשה לי טובה תלך להביא את זה לאנדרי".
"מי זה אנדרי?" שאלתי.
"לא רחוק. פה בפינה של רחוב הגר", היא כאילו ענתה, אבל בעצם המשיכה את ההוראות.

לא הכרתי את אנדרי, כי הכרתי רק את אלה שיושבים אצל ויויאן ולא את אלה שאוכלים את האוכל שלה בבית. אבל זה באמת לא היה רחוק, ולא היה לי מה לעשות, והיא גם הבטיחה שהוא יתן לי טיפ, אז קמתי והלכתי אליו.

הבית של אנדרי היה בית פרטי ישן עם חצר מוזנחת, אבל כשהוא פתח לי את הדלת גיליתי את הבית הכי משופץ, נקי ומסודר שראיתי לא רק בבאר-שבע, אלא בכל החיים. כלומר, עד כמה שיכולתי להבחין בזה באור הדליל שהיה שם. אנדרי עצמו, לעומת זאת, לבש רק מכנסי טריקו קצרים, והכרס הגדולה שלו כיסתה חצי מהם. השיער הארוך שלו היה רטוב, וגם המצח שלו היה מכוסה אגלי זיעה. הסתכלתי מסביב להבין למה לא פועל פה מזגן, ואז ראיתי על הקיר את אוסף הסכינים.

היו שם סכינים וחרבות בכל הגדלים ומכל הסוגים שאף פעם לא ידעתי שיש בכלל. מאצ'טות, סכיני קומנדו, פגיונות עם ידיות מעוצבות, חרבות עם כיתובים ביפנית – חלק מהם מסודרים על מגן קטן מבד, חלק תלויים על מסמרים, וכולם מבריקים ונוצצים באוויר החשוך והדחוס של הבית של אנדרי.

אנדרי לקח את השקית והניח אותה על שולחן האוכל. כמו שויויאן הבטיחה, הוא נתן לי טיפ שנראה לי כמו חצי מהסכום שעלתה לו הארוחה הזאת, בזמן שאני עדיין בוהה באוסף הסכינים שלו על הקיר. ואז הוא פתח את הקופסה, נתן לריח התבשיל של ויויאן למלא את האוויר, וניגש בחיוך לפתוח לי את הדלת, שאצא.

לקח לי קצת זמן להתרגל בחזרה לאור המסנוור של הצהריים ברחוב. התחלתי ללכת חזרה למטבח של ויויאן, מזיז את הרגליים בכוח החשיבה על הסיפור שאני יכול לכתוב שם על הטיפוס הזה, אנדרי. ואז, ברמזור של חטיבת הנגב פגש אותי השוטר.
הוא הציג ארנק נפוח עם תעודה דהויה, ואמר שחסר להם מישהו למסדר זיהוי, ושאני צריך לבוא איתו. "באיזה עניין זה?" שאלתי.
"אני לא יכול להגיד לך. אבל זה לא יקח הרבה זמן", הוא ניסה להרגיע. "בוא".
בקומה השניה של תחנת המשטרה נכנסנו לאיזה חדר עם מזגן ישן, שהרעש שלו איים להפיל את שאריות הצבע המתקלף שעוד התעקשו להיצמד איכשהו לקירות. הצטרפתי לשורה של עוד כמה אנשים עם פרצופים מוזרים, וחיכינו. היו שם הרבה דיאלוגים דרמטיים ומבטים קשוחים של חוקרי משטרה חמורי סבר, וראי חד-כיווני – אבל כל אלה היו רק בדמיון שלי. במציאות, אחרי שתי דקות נכנס שוב השוטר ההוא ואמר לי שאני יכול ללכת. "תודה", אמרתי, בלי שהוא יבין את הסרקזם.

בדיוק כשיצאתי משם צילצל הטלפון שלי. "איפה אתה?" שאלה ויויאן, וכדי שלא אחשוב שהיא באמת דואגת לי, הוסיפה "השארת פה את התיק שלך".
"אני בדרך", אמרתי לה. "תגידי, מה עם השליח שלך?"
"מה איתו? הבריז לי, אמרתי לך כבר. היה בסדר אצל אנדרי?"

ופתאום הכל היה ברור לי. אנדרי החצי עירום והמזיע שבכלל לא התפלא ולא שאל מי אני, אוסף הסכינים שלו על הקיר, השליח שנעלם, החקירה במשטרה. התיק שלי אצל ויויאן יחכה עוד קצת, אמרתי לעצמי, והסתובבתי חזרה לכיוון רחוב הגר.
בדיוק כשהגעתי לפינה ראיתי את אנדרי יוצא החוצה וזורק משהו לפח. קיויתי שלא יראה אותי, וחיכיתי שילך משם. כשהוא נכנס בחזרה הביתה התקרבתי בזהירות ופתחתי את הפח. לא ידעתי למה לצפות שם, אבל בדיוק כמו שחשבתי ראיתי שם את זוג כפפות הגומי המלוכלכות שהוא זרק.
מצאתי איזו שקית והכנסתי אליה בזהירות את הכפפות של אנדרי. אבל היה חסר לי עוד משהו, אז נכנסתי בזהירות ובשקט לחצר, וחיפשתי חלון שיהיה קצת פתוח כדי שאוכל להציץ פנימה.
עצרתי את הנשימה, כדי לא לעשות רעש, ושמעתי את הלב שלי דופק יותר חזק. אנדרי סידר איזו חרב על קיר האוסף שלו, ואז ניגש למטבח ושתה בקבוק שלם של מים, ישר מהפיה.

זה הספיק לי. לפעמים, כשהתמונה לא מסובכת מדי, לא צריך יותר מכמה חלקים של הפאזל. יצאתי בשקט מהחצר, וכשהגעתי למדרכה העזתי לנשום שוב וללכת בצעדים יותר גדולים, בחזרה לתחנת המשטרה. בדרך ניסיתי לסדר את המשפטים והמילים לפי קצב הנשימות המהירות. להצליח לנסח בקיצור ובצורה מספיק ברורה את כל הסיפור.

רגע לפני שפניתי שמאלה לכיוון המשטרה, ראיתי בהמשך הרחוב את השולחנות של ויויאן, עם כל הפרלמנט שעדיין ישב שם. גם בלי להתקרב כמעט יכולתי לשמוע אותם צועקים ומתווכחים בדיוק את אותם דברים מלפני הצהריים.
ואז ראיתי שם את השוטר ההוא מקודם.
הוא ישב שם בין כולם ופתאום הבנתי שבעצם כל השיחה הסתובבה סביבו. התחלתי ללכת מהר יותר, מחליף את הקולות בראש שלי בקולות של הרחוב, אבל כשהתחילו להתגבר עליהם הקולות של כל האנשים שישבו אצל ויויאן, עצרתי שוב, להקשיב.
ויויאן בדיוק יצאה אליהם עם החיוך שלה ששמע כבר הכל, וגם הם עצרו את השיחה כשהיא סידרה לכולם סכינים ומזלגות על השולחן ואמרה להם "נו ונגיד שיהיה פה אצטדיון חדש, אז פתאום הפועל תהפוך להיות מנצ'סטר יונייטד?", וכולם צחקו.

רציתי לרוץ אליהם ולספר את כל מה שקרה. ורציתי לעצור ולהקשיב עוד. ורציתי להיזכר בכל מה שראיתי ובכל המילים שניסחתי. וכל המחשבות פתאום התבלבלו לי.
ובעיקר רציתי פתאום לשאול שאלות, אבל גם הבנתי שאין טעם. שלמרות כל המילים האינסופיות אי-אפשר בעצם לדעת כלום. שגם אני, וגם כל השוטרים, וגם כל האנשים שיושבים במסעדה של ויויאן, רק עסוקים בלספר לעצמנו סיפורים.


עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: