שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

ארטי

ארטי התקרב לכניסה של המוזיאון. הקופאית חיפשה את האחראי, ומצאה אותו אוכל סנדוויץ' ליד התאים של 'שמירת חפצים'. היא סימנה לו לבוא והוא הניח את הסנדוויץ' ובא. היא עשתה את כל התנועות רק עם הפנים, כדי שארטי לא יראה. "בוקר טוב אדון ארטי!", אמר האחראי. ארטי חייך בחזרה, והוציא שטר מהכיס. הקופאית לקחה את השטר, ובזמן שהמדפסת הדפיסה את הכרטיס היא הסתכלה על ארטי.
גם בפעם הראשונה שארטי בא למוזיאון הסתכלו עליו ככה. גם אז הקופאית התפלאה. אולי על זה שטיפוס מוזנח ומגעיל כזה בא למוזיאון, או אולי על זה שנותנים לו להיכנס. היא בעצמה לא ידעה. ככה זה עם הומלסים. הם מבלבלים.
בטח הומלסים שבוחרים לקנות עם הנדבות שלהם כרטיס לסרט או למוזיאון, ולא סמים.

בפעם הראשונה ההיא, האחראי שלח איזה איש בטחון שיעקוב אחריו. ארטי לא גנב כלום. הוא אפילו לא התקרב יותר מדי לתמונות ולפסלים. רק הסתכל עליהם כאילו הוא רואה שם את מה שאף אחד אחר לא מצליח לראות. אז איש הבטחון לא שאל אותו שום דבר, וארטי ממילא אף פעם לא דיבר, והכל נראה בסדר. הוא רק קנה את הכרטיס שלו, ואחרי שעתיים יצא מהמוזיאון.
את השם הלא מוצלח הזה – ארטי – המציא לו האחראי במוזיאון. בגלל שהוא כזה אוהב אומנות. ארטי, כלומר. לא האחראי. אבל לארטי לא אכפת איך קוראים לו. השם שלך זה משהו שרק אלה שמסביבך משתמשים בו, וארטי אפילו לא ידע מה השם האמיתי שלו, בגלל שהרבה שנים אף אחד לא קרא לו. הקופאיות במוזיאון מתחלפות, וכל אחת נבהלת מחדש כשהיא רואה את ארטי בפעם הראשונה, אבל ארטי למד כבר להתעלם. כשגרים ברחוב לומדים להתעלם גם מדברים יותר גרועים.

חצי שעה אחרי שהוא נכנס בא מנהל המוזיאון אל האחראי ושאל אותו איך הוא נתן לו להיכנס. האחראי ניסה להסביר למנהל שזה ארטי, וכולם מכירים אותו, והוא פשוט בא לבקר בתערוכות. מה שנשמע מאוד הגיוני באותו רגע, אבל לא למנהל. הוא כעס וצעק, אפילו שזה מוזיאון וצריך לשמור על השקט שם. הוא אמר שהרבה מבקרים מכובדים וחשובים מתלוננים על הטיפוס הזה שמסתובב במוזיאון מלוכלך, מוזנח ומסריח. האחראי ניסה להסביר לו שארטי שילם כסף כמו כולם, אבל המנהל אמר שזה מוזיאון, ולא שוק. אז שההומלס הזה פשוט לא יגיע יותר.

הקופאית שמעה את הכל מהצד, וכבר לא ידעה מה לחשוב. אלה לא דברים שהסיכומים של התואר שלה באמנות מסבירים. האחראי ניסה למצוא את הדרך הנכונה להודיע לארטי, וכבר חשב ללכת אל המנהל ולהגיד לו שהוא מתפטר, ושהמשימה הבלתי אפשרית הזאת - להגיד לארטי לא לבוא יותר - מופקדת עכשיו בידיו, אבל הוא נזכר שיש לו שכר דירה לשלם, ואין הרבה עבודות נוחות כמו זאת במוזיאון.
בסוף, כשארטי יצא הוא ניגש אליו והסביר לו בשקט שמעכשיו הנהלת המוזיאון דורשת לבוש הולם מהמבקרים. ארטי לא ענה. אבל היה לו מבט כזה, כמו המבט שמול הפסלים והציורים. המבט שמבין.

מנהל המוזיאון המשיך לחייך בנימוס לאורחים החשובים, האחראי המשיך לשלם שכר דירה, והקופאית התחלפה בינתיים. והאמת היא, שהיה לארטי מספיק כסף כדי לשכור דירה קטנה, להסתדר קצת בחיים, ולקנות בגדים יפים כדי שיוכל ללכת למוזיאון, ולקולנוע, ואפילו לתיאטרון. אבל ארטי היה הומלס, והומלס לא יכול לגור בדירה, ולא יכול ללבוש בגדים יפים. והאמנות? שתלך לחפש את החברים שלה, האמנות!



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: