שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
מתוך הסדרה מסעותי בין אנשים

צמחי אוויר

חצי שנה גרתי במושב אומץ כמעט בלי לדבר עם אף אחד שם, וגם בפעם הראשונה שפגשתי את מירה שתקנו.
הדבר האחרון שרצינו היה להתאהב. אולי פחדנו שזה יהרוס את הקשר השביר הזה, את אחוות הזרים שלנו, אבל גם את זה לא אמרנו בקול. כי היה נוח יותר להסכים כלפי חוץ שלשנינו זה לא מתאים כרגע.

שם, בלילות הארוכים, בין השתיקות והמוזיקה, יצרנו את הדבר הבלתי אפשרי הזה – קשר אפלטוני אמיתי בין גבר ואישה. חברות שלא היתה יכולה להעמיק ולפרוח אם היתה הופכת לסתם זוגיות של מתנות נחמה.
מירה סיפרה לי בהיבריש – האנגלית שלה שכבר עורבבה בסלנג עברי – איך היא עזבה את כל מה שהיה לה בארה"ב ובאה לארץ בעקבות האהבה, ואיך ההוא מהאהבה שלה עזב את כל מה שהיה להם יחד, ואיך היא הגיעה ברגע האחרון לאולפן העברית במשמר השרון, ולא נשאר לה שם מקום לגור, אז נתנו לה לגור ביחידת הדיור הזאת אצלנו.
וזה מוזר שאני אומר "אצלנו", כי גם אני הרי לא באמת הייתי שייך לאומץ. גם אני הגעתי לשם אחרי שברחתי מהאהבה הגדולה שלי, וגם אני גרתי ביחידת דיור כזאת, עם כל המזכרות שמורות בארגזים, ולא ממש התחברתי לשפת המקומיים, למרות שדיברתי עברית מלידה.

יש אנשים שבורחים מהאהבה שהיתה להם, יש אנשים שבורחים אל האהבה שקראה להם, ויש כאלה שגם מעזים לרדוף אחרי האהבה שלהם. ובוקר אחד, מתוך העננים שהתפזרו בשמיים של אומץ, דפנה שוב הופיעה מולי ומול כל הבריחות שלי. עומדת שם עם קקטוס קטן שהיא שתלה במיטב כשרונה בתוך איזו קונכיה, כאילו יש עדיין סיכוי להסכם הזה של מתנה שהיא נותנת לי כדי ש"נדבר על זה".

שתינו קפה והמון סיגריות, ואמרנו שוב ושוב את כל הדברים המוכרים שכבר אמרנו כל כך הרבה פעמים, ואת כל הדברים שנוסחו הרבה יותר טוב בראש בכל הזמן הזה שניסיתי להשכיח אותה, והיו בעצם אותם דברים בדיוק. ובסוף לא היתה ברירה. שנינו ידענו שהמילים נגמרו, או שלא יסתיימו לעולם, ושתקנו לכמה דקות לפני שפשוט נשאבנו במקומן בחזרה לאנחות המיוזעות והמוכרות. שם, ביחידת הדיור הקטנה שלי באומץ, בשקט שנשאר בזמן שמירה התאמנה בשיחות סרק באולפן, שכבנו שוב, אני ודפנה, בפעם האחרונה.

נשארתי לבד בחדר גם בערב, כשמירה חזרה. יכולתי לשמוע בראש שלי את הקול הרך שלה עם הטעויות החמודות של העברית, ואת השתיקות המלטפות והנבוכות שלה מתערבבות עם הנגיעות הבטוחות של דפנה על הגוף הבוגד שלי.

מי שנוסע כל-כך הרבה בגלל אהבה, בורח אליה או בורח ממנה, לא מכיר גבולות של שפה ומקום. מי שאוהב מבין גם בלי המילים והמזכרות חסרות המשמעות. כמה ימים אחר-כך מירה אמרה לי שהחליטה לעזוב, וידעתי שאין לי איך לשכנע אותה להישאר. בלילה האחרון שלה בארץ, מתחת לאקליפטוסים בגן המייסדים שהיא קראה לו "העצים", ניגנתי לה שוב על הגיטרה הישנה שלי את השירים של ג'ניס ג'ופלין וג'וני מיטשל שהיא לימדה אותי, ושוב היא ביקשה שאנגן לה בעברית, "איינשטיין ומאיר ושלום צ'נוק".
והיא חייכה, והצביעה פתאום על השלט של הרחוב ממול, ואמרה שאולי היא תיקח אותו איתה, שישאר לה משהו מכאן. ואני חייכתי וחשבתי שוב על הפרח בתוך קונכיה שנתתי לה, כי היא אהבה אותו כל-כך.
והיה נדמה שאנחנו שוב ביחד, כאילו לא קרה כלום, כאילו שנינו נפגשנו רק עכשיו, במקרה. אבל כשהתעוררתי בבוקר על העשב הקריר היא כבר לא היתה שם. המונית של הלילה לקחה אותה אל המטוס בחזרה לחיים החדשים שלה בסן-פרנסיסקו, השלט נשאר מולי ברחוב, ואני נשארתי עם כל השתיקות.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: