שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
מתוך הסדרה מסעותי בין אנשים

תחקיר שטח

האמת היא שאני שונא ויכוחים. אבל באותו ערב ישבנו מחוץ למועדון, מתחת לשמיים החשוכים והצלולים, והתווכחנו. בעיקר כי הדעה המיושנת שאני התעקשתי לטפח היא שבקיבוץ יש רק שתי אפשרויות בערב: או להתווכח או לשיר. ואני הרי לא יודע לשיר, וממילא אליפז הוא קיבוץ כל-כך פשוט, כמו פעם, ואני בכלל לא שייך לכאן, אז נשאר רק להתווכח.
זה גם תרגיל טוב למוח. יותר מדי זמן בפעילות צבאית מנוון את היכולת הזאת, אבל מצד שני מטפח את ההכרה בצורך של אימון טוב. אז תמיד ניסיתי לצוד ויכוח טוב ומעניין, בזמן שנשאר לי בין הסיורים והחיפושים אחרי עקבות של חיות, לבד בשטח, לבין הנסיון להבין מכל זה משהו חדש.
כל הממצאים היו לטובתי, אבל ידעתי שבבסיס של כל מחקר, עוד לפני העדויות, צריכה להיות אמונה. ועם האמונה הזאת יכולתי להתווכח עם כל החוקרים האחרים, שרק ישבו וכתבו ואף-פעם לא חיו באמת במדבר. כל יום בערבה, וכל פיסת ענף או צואה יבשה, רק חיזקו את האמונה שלי. מפת חיי הבר של המחקר שלי היא הכי מדוייקת שיש, גם אם הם בטוחים שהחיות שאני מדבר עליהן כבר נכחדו משם.

בערך ב-11 בלילה הגיע הטלפון מהמח"ט. חשש לחדירה. בצירים שמסביב לכל משולש הגבולות כבר יש מחסומים וסיורים, ועכשיו מקפיצים גם את כל כיתות הכוננות. בבת-אחת התעוררו בכל הגוף שלי האינסטינקטים של הלוחם שהייתי. התקשרתי לאריק והלכנו לאסוף את הציוד ולצאת.
עלינו על הג'יפ שלי, השארנו את האורות של הקיבוץ מאחור והתחלנו לנסוע על שבילי העפר לכיוון הכללי של החושך. אריק עוד התקשר שוב לוודא שנועלים אחרינו את השער, ויואל, שהצטרף בשניה האחרונה ניסה כל הזמן להאבק במתגים של משקפת הלילה וקילל את האבנים כשהג'יפ קפץ עליהן והזיז לו את הידיים.
הדיווחים בקשר הפכו יותר ממוקדים, אבל מסביב הכל היה שקט. זה לא לקח הרבה זמן, אבל הנסיעה בחושך תמיד נראית יותר ארוכה, כי בחושך הכל נראה גדול ופתוח יותר. אין אופק, אין גבולות, וכל האורות הקטנים נראים רחוקים ודוממים כמו כוכבים.
כמה דקות לתוך תמנע אריק אמר שהוא מזהה תנועה של שתי דמויות ליד הסלעים משמאל. דוממתי את המנוע וירדנו לסרוק רגלית. "זכוכית, כאן 26. סריקה בתלתנים" דיווח אריק כשהתחלנו ללכת אחרי הצלליות, בלי לדעת אם הן אמיתיות או כבר משהו ששכנענו את עצמנו שאנחנו רואים.
אבל בשקט המתוח של הלילה הקולות התחילו להיות יותר ויותר ברורים. שלפתי את האקדח והמשכנו להתקדם אליהם, בתנועות שהכרתי מהצבא, בין הסלעים והשיחים שהכרתי מסיורי הבקרים שלי, מחכים כבר לרגע שבו אפשר סוף-סוף לדעת, ולא רק להרגיש.

התקרבתי לאט לאט למערה. הקולות התגברו ונשמעו כמו מלמולים בשפה לא ברורה. יואל הציע לי את משקפת הלילה, אבל האישונים שלי כבר היו פתוחים לגמרי. בטווחים כאלה אני רגיל להסתכל על המציאות בעיניים חשופות, להסתפק בפירורי האור שאני אוסף בעצמי.
הלכתי בצעדים קטנים, שקטים. כמעט מרחף על האבנים הקטנות והאדומות. יואל הלך לידי, קצת אחרי. סימנתי לו להישאר במקום, כי הרגליים שלו עשו יותר מדי רעש. לא היה לי זמן להסביר לו או להתווכח.

באותו רגע קרו שלושה דברים, שאני עד היום לא בטוח מה היה הסדר המדויק שלהם: מכשיר הקשר של אריק התעורר וצרח "26, קודקוד זכוכית!", המילמול מהמערה הקטנה הפך בבת אחת לקול שנשמע כמו צעקה חדה, ויואל, מצד ימין שלי לקח פיקוד וצעק "נתקלנו, אני מזהה", ועם המילים האלו באוויר הוא כרע ודרך את הנשק.
הראש שלי הסתובב ימינה, ואז שמאלה, ואז בהקו לי מימין בחושך הקולות והרשפים מהצרור שיואל ירה לתוך המערה. הרמתי את האקדח קדימה והתחלתי להתקדם, הפעם מהר יותר. כבר לא היה טעם לא לגרור אבנים ולהעלות אבק. "26, קודקוד זכוכית!" צרח שוב הקשר. "חדל!" צעקתי ליואל. "חדל!!!".
הדלקתי את פנס הראש והתקדמתי אל המערה. "מטורף, חכה!" צעקו לי שניהם מאחור, כשהם מנסים לתפוס עמדות יותר טובות, בזמן שאני מציץ פנימה, קודם עם האקדח, ואז עם כל הגוף, כדי למצוא שם את ראם קטן ואמיץ מתפתל מכאבים, ואת הנמר "ישראל" שוכב מת בתוך שלולית של דם.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: