שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
מתוך הסדרה מסעותי בין אנשים

כוח עליון

כשהגעתי סוף-סוף לטבריה הייתי מותש. הנהיגה הארוכה והחושך שנפל מוקדם מדי הפכו את כל הגוף שלי לראש ענקי, מנופח ומזיע, עם עיניים שמתרוצצות לקרוא את השלטים בדרך ולמצוא את המלון הכי פשוט, העיקר שתהיה בו חניה.
"מלון האמהות", קראו לו. ראיתי את זה רק אחרי שחניתי, אבל זה לא היה חשוב לי. כל מה שהייתי צריך זה מקלחת חמה, מיטה נוחה, ולילה אחד שיחזיר אותי לחיים. את הביקור שתכננתי אצל המקובל הזקן במערת הקבר דחיתי כבר למחר. כנראה שזה כוח עליון, ואולי עוד לילה של לימוד רק יעשיר את הפגישה איתו.
עליתי במדרגות החורקות לקומה השניה של המלון, ופתחתי את הדלת של החדר ששכרתי. אני אוהב פשטות, אמרתי לעצמי כשריח הרהיטים הישנים והעבשים התערבב שם עם ריח מטהר האוויר הזול, שניסה להסתיר את פגמי הנקיון השטחי. אחרי שהתקלחתי ירדתי עם המחברת אל מה שפעם כנראה נקרא "הלובי". במרפסת הצופה אל חניון העפר ישבו כמה צעירות עם כמה צעירים, וכמה צעירים עם שש-בש ונרגילה.

סיפורים על המקובלים הזקנים והמפורסמים של טבריה תמיד נשמעים קצת מוגזמים ולא מציאותיים. אמרו עליו שהוא הגיע למעלה כל-כך גבוהה, עד שאין לו שום צורך גשמי. שהוא אוכל רק פירורים, אם בכלל. שהוא יושב כל היום על רצפת המערה הכמעט חשוכה לגמרי, ורק לומד ומעצים את הרוח. אבל לסיפורים כאלה יש גם כוח לשאוב את הנפש לתוכם, וככל שאספתי אותם בכתב יד צפוף במחברת המקומטת שלי, כך רציתי להיות שם.

שאלתי אם יש קפה, למרות שזה לא היה נראה מקום כזה. "טאופיק תעשה פה קפה לבחור" נזרקה הצעקה לכיוון החדר שמאחורי דלפק הקבלה.
"לא בא לך עוד יותר פינוק מקפה?" שאל אותי האיש מהקבלה.
על ספה בצד ישב מישהו והתפנק עם איזו בלונדינית, שנראתה כמו אלו שנראות הרבה יותר יפות ומאושרת בתמונות. "רק קפה צריך", עניתי, כשהניסוחים הפשוטים והמקולקלים נדבקים בי.

ישבתי עם המחברת והקפה של טאופיק במרפסת החשוכה, וניסיתי לקרוא קצת, אבל לא הצלחתי להתרכז, אולי בגלל העייפות, ואולי בגלל הקולות של כל המשחקים מסביב. גם הקפה היה מר מדי, והרוח במרפסת התעקשה להפוך לי את הדפים כל הזמן.
הייתי עייף. עייף מדי אפילו מכדי לחייך לבלונדינית שהתישבה לידי וניסתה להעמיד פני מתעניינת. רציתי רק לישון, או רק לקרוא, או רק לשתות קפה, אבל הרגליים הכבדות שלי הובילו אותי שוב למעלה, לקומה השניה, לחדר.
להיות לבד זה הרגל, לא בחירה. להיות לבד זה טקס של חושך ושתיקות, של קור וחיוכים כבושים. כיביתי את האור, נכנסתי למיטה החורקת, והתעטפתי בשמיכה הדקה שנשחקה כבר עד שדמתה לנייר שהאותיות שהיו עליו נמחקו עם השנים.

התעוררתי בצהריים וירדתי למטה, לצאת לעיר. המרפסת כבר היתה שטופת שמש ושוממת. נכנסתי למכונית הבודדה שעמדה בחניון של המלון, ויצאתי עם המחברת הריקה שלי לעיר, לאכול ארוחת צהריים טובה באחת ממסעדות הדגים המפורסמות של טבריה.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: