שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
מתוך הסדרה מסעותי בין אנשים

סמטת ב'

אנשים שמאבדים את דרכם הולכים לאט יותר. וכשאנשים הולכים לאט יותר, הם מסתכנים בכך שיראו דברים שאף-אחד אחר לא רואה.
במיוחד בין הסימטאות של צפת העתיקה, כשכל צעד מוביל פנימה, אל שבילים שהופכים יותר ויותר צרים, בין בתים שהופכים כל-כך קרובים זה לזה, שהדרך היחידה לצאת מהם היא למטה.

ואת כל זה לא הייתי יודע אם לא הייתי הולך לאיבוד פעם, בדיוק ככה, בשבילי המדרגות שמסתעפים בין סמטת ב' לבין תתי הסמטאות שיש להן רק ריחות, וכבר אין להן שמות. שם, בין ריח ההדס למדרגות התאנה, לא היתה לי ברירה, ונכנסתי אל החצר.

החצר היתה ריקה. בפינתה האחת בור מים מכוסה, וממול, ליד דלת העץ המתקלפת, התנקזו האבנים הגסות והקשות של הריצפה, אל כוך של מדרגות - לא יותר מגובהי גובהו.
מכל בתי-הכנסת של צפת העתיקה, זה שהובילו אותי אליו המדרגות ההן נראה הקטן והעיקש ביותר. היו בו מעט כיסאות שהמתינו מאחורי עוד פחות מאמינים בתפילת עמידה - חוץ מהאיש הזקן שהמשיך לשבת מנומנם בפינה ליד הכניסה, כאילו כל תפקידו הנצחי הוא להיות העשירי למניין, ורק למלמל "אמן" במקומות הנכונים של הקדיש.
ריח הפרוכת המאובקת התערבב בריח רהיטי העץ החורקים, בתוך אוויר קולות התפילה שכאילו נמשכו שם דורות ארוכים ללא הפסקה, ואני ניסיתי לחשב את דרכי החוצה משם. אבל תפילת המנחה בדיוק הסתיימה, ובין המלמולים החדשים שהחליפו אותה, פתאום שמעתי את הקול הסדוק של הזקן מה'אמן' של הקדיש קורא לי.
הוא הניח יד כבדה על כתפי והוביל אותי אל דלת ברזל חלודה, שהסתתרה בין האיטצבאות עמוסות הספרים. היא חרקה כשהוא משך אותה, אבל נראה היה שאף-אחד מהאנשים שם לא שם לב אליה ואלינו, ואל אור השמש שחדר פתאום כשהיא נפתחה וחשפה בפני חצר גדולה.
ובמרכז החצר, מתחת לעץ חרוב גדול, עמדה מצבת אבן ששוליה כבר מתפרקים ומתפוררים, וחריטת האותיות שעליה כבר ריקה מצבע. "ישראל בן מלכה" אמרו האותיות. כך, ולא עוד.
"זה הקבר של ישראל הכופר" הסביר המתפלל הזקן, למרות שלא היה בזה הסבר. ואז, בביטחון שיש רק לאנשים שמכירים את כל התפילות והטקסים גם כשהם מנמנמים, הוסיף "באת לחפש אותו, לא?"

"בצפת הקדושה לא היה מקום לכופר כמוהו, ולא היה מקום לדברים שהוא דיבר", המשיך הזקן, בלי לחכות לתשובתי, והקמטים בפניו איימו לפלוש לעיניו עצמן כשדיבר. אבל כשיורדים כל-כך נמוך במדרגות האבן שבין הסמטאות בצפת העתיקה, גם המילים מתמעטות, והזקן ידע שגם מה שאמר כבר הספיק.
"הוא היה כופר גדול, אז קברו אותו מחוץ ליישוב", הוא סיכם, מדלג על הפרטים שאין בהם כבר צורך עוד. "אבל היישוב גדל, וישראל הכופר נכנס לתוכו אחרי מותו".
עמדתי שם, מול הקבר של הכופר הזה, מנסה להבין איך אני יוצא מחצר בית-הכנסת הזה שנקבר גם הוא מתחת לעיר שצמחה עם השנים, ועכשיו רק התרבו בי השאלות. לא רק איך אני יוצא, אלא לאן בכלל נכנסתי.
"אבל הוא לא באמת מת, אתה יודע?" המתיק הזקן את הסוד. "ישראל המשיך לחיות. רק 'הכופר' מת".

אנשים שמאבדים את דרכם בין ריחות סיפורי הסמטאות של צפת העתיקה, מסתכנים בכך שיאבדו גם את השאלה הפשוטה שהביאה אותם לשם מלכתחילה, ובכך שתשבה אותם האשליה שיש איזה מלמול פשוט שיפתור את התלבטויותיהם.
"אתה?" שאלתי בלחש.
הזקן חייך, כמי שמכיר את כל כללי הטקס, כמי שראה כבר את כל הסמטאות, החצרות והשאלות. "זה סוף יפה. אבל מתאים רק לאגדות" הוא אמר.
"בחיים האמיתיים, ישראל הכופר חי עוד בתוכנו. גם בי, גם בך, וגם בכל אלה שנראים כיודעים היטב את דרכם".



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: