שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
מתוך הסדרה מסעותי בין אנשים

שוליים

התקופה שבה גרתי בקריית שמונה היתה המשעממת ביותר בחיי.

חשבתי שלהתרחק מהבית זה משהו שיתן לי שקט ליצור. חשבתי שהמפגש היומיומי עם האנשים הפשוטים, האמיתיים והחמים יתן לי השראה לאמנות. אבל לא היתה שם השראה, לא אמנות, ולא יצירה. רק חיים אפורים של אנשים אפורים, וקפה שחור שאו שיש בו מעט מדי סוכר, או שיש בו יותר מדי. אין אמצע.
עבדתי מדי פעם במטעים של איזה קיבוץ באיזור. אני אפילו לא זוכר בדיוק איזה - כולם נראים אותו הדבר. עבודה קשה שמפגישה אותך עם עוד אנשים שעובדים קשה, ועם ריחות של דשן, פירות רקובים, זיעה, וקפה שחור. שום דבר אמנותי אין בזה.

אבל שם, בטיולים שלי בקיבוץ, הכרתי אותה. והאמת היא שבכלל רציתי להכיר את הבת שלה, אבל כשאתה עובר לגור בקריית שמונה כדי לקבל השראה, ומוצא את עצמך רק עובד קשה במטע של קיבוץ לא ידוע, ושותה קפה שחור עם מובטלים, אתה כבר לא בררן בנוגע לתוכניות החיים והגשמתן.
היינו נפגשים בתחנת הדלק שעל כביש 99, בשעות שהחיים בכל האיזור כבר היו סגורים. במכונית המקרטעת שלי היינו נוסעים לאיזו פינה נסתרת בין השדות, היא חולמת שאני הבחור הצעיר והזר שכובש את גופה, אבל יודעת שאני סתם הדרך שלה להדחיק את פגעי הזמן, ואני חולם שהיא זאת שתעורר את ההשראה שלי, אבל יודע שרק אהיה עייף יותר בבוקר.

ואז, לילה אחד היא לא הגיעה. חיכיתי שם עד שהתייאשתי, ואז חיכיתי עוד קצת, עד שהשיר ברדיו יגמר, ואז נסעתי חזרה, לישון. בחושך, הנסיעה הזאת נראתה כאילו שום דבר בעצם לא זז. כל מה שרציתי זה להגיע כבר הביתה. ופתאום העיניים החצי עצומות שלי נפתחו כשראו את המכונית ההיא בין העצים בצד.
זאת היתה מכונית בדיוק כמו שלה. חונה שם בחושך, לא מצפה שהפנסים של המכונית שלי יחשפו אותה בשעה כזאת. הסתכלתי טוב, לזהות את המספר, או אפילו אותה עצמה שם, וככה פיספסתי את הסיבוב וירדתי מהכביש.

הנסיון להבין את מי ואת מה ראיתי שם, התחלף מיד בנסיון לשמור על המכונית במצב יציב, כשהיא דוהרת וקופצת על האדמה החשוכה שהכרתי רק ממבטים חטופים, ולא ככה מקרוב.
ופתאום, הענפים ששרטו את המכונית מלמטה השתתקו, והאבק שהציף את הכל וחדר דרך החלונות הפתוחים נשטף באוויר צלול ובעומק אינסופי של החושך. המנוע נדם. ריחפתי.
וידעתי שאני ממשיך, ושהמהירות רק גוברת, ושאני משאיר את הכל מאחורי. והלילה מסביב הפך חשוך יותר ויותר, עד שהמכונית נעצרה, רחוק רחוק מכל זה.
פתחתי את הדלת ויצאתי, מחפש רמז שיגיד לי איפה אני.

ורוח חדשה של תקווה גדולה לחיים חדשים ומרתקים שטפה אותי, כשראיתי את השלט הצנוע עונה לי: "ברוכים הבאים לירוחם".
טוב, אמרתי לכם שקריית שמונה היתה משעממת.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: