שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

עונג שבת

לאט לאט הרחובות בבני-ברק מתרוקנים מאנשים. הלואי, היא אומרת לעצמה, שגם אני יכולתי. אבל היא לא מצליחה לכבוש את יצרה, גם כשהיא חוזרת ונשאבת לטיולי השקט האלה של ערבי שבת. השמש נאבקת לשלוח קרניים ארוכות ונמוכות, שכבר לא מצליחות לחמם אלא רק להכות בחלונות ולסנוור. ריח השבת נספג בשמלה הכי צנועה שהיתה יכולה לבחור מהארון הצדדי שלה, השמלה שתצליח להסתיר הכי הרבה.
אבל היא רק אורחת כאן. תמיד עם החלומות האלה על שולחן השבת החם שמולו היא תעמוד מחייכת לצד בעלה, הרב שכולם באים לעצתו, האיש היחיד שידע את נפשה. עוד מעט, כשבאמת תעמוד לידו אשתו האמיתית, החוקית, היא כבר לא תהיה שם.

בבית היא מדליקה לבדה את נרות השבת, מכסה את פניה בידיים החוטאות, וממלמלת עליו. ונדמה שלרגע אחד גם השדים של מדבר חייה משתתקים ביגונם, כשאור הנרות נפגש באור האחרון של הערב, שחודר מהחלון הפתוח.
אחר-כך תשטוף מעליה את כל זה, ותחזור אליו. אשתו שוב לא איתו, והיא, בשמלת החטאים האדומה, שוב תהיה נחמתו. הרחק מנרות השבת ההם, שום דבר בה לא יפריע את סערות ערב השבת הזה, עם האיש האחר, שתמיד יודע את גופה, על מיטת אשתו האמיתית, החוקית.

ואת כל זה יחריד פתאום רעש צופרי הכבאית השועטת ברחוב. "סירנה", הוא יסביר לאשתו שהתקשרה פתאום בטלפון, בפשטות של חולין. והיא תכבוש את אנחותיה לעוד כמה דקות, מול תמונתה המחייכת.
והרב בשולחן השבת יחזק את שירת "אשת חיל" שלו, להתגבר על קול הסירנה הזועקת מרחוק אל פיקוח הנפש, השועטת לכבות את האש שנפלה מנרות השבת הרחוקים.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: