שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

האדם האחר

אני חושב שהתחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה כאן, כששמתי לב לנער הזר שמתחיל לבקר אותו באופן די קבוע. כלומר, אני עוקב אחריו כבר זמן די ארוך, וחשבתי שאני כבר יודע עליו הכל, אבל הנער – או הבחור הצעיר הזה, קצת קשה להבחין מרחוק – הפתיע אפילו אותי.

וזה מוזר, כי אחרי שמכירים מישהו כל-כך טוב, זה מאכזב להיות מופתעים. אדם משקיע כל-כך הרבה זמן במעקב, שומר עד כמה שאפשר על קור רוח, אוסף פרט אל פרט כדי להרכיב איזו תמונה כמה שיותר שלמה, והפתעה כזאת קצת טורפת את חלקי הפאזל. מציפה פתאום בתחושת כשלון מסויימת. איך לא צפיתי את זה? איך לא שמתי לב שכל אותם פרטים קטנים כאילו זועקים אלי שהנער הזה הוא בדיוק מה שהכי הגיוני שיהיה חסר שם, במארג המסודר הזה של חייו.

ובכל זאת, נער צעיר. אבל אחרי ההפתעה באה שוב הסקרנות. התאוששתי מהר וחזרתי לכתוב כמו תמיד את הפרטים היבשים במחברת, לנסות לחבר אותם בקווים שאולי יציירו לי בסוף את הציור המלא, ולחפש את המשך הסיפור בין כל האפשרויות. בסך הכל, אין לי יותר מדי זמן להשקיע במעקב הזה, למרות שהוא דורש ממני יותר ויותר לאחרונה. אחרי הכל, יש לי חיים שלמים ומלאים לנהל.

כשהתחלתי להסתכל עליו, לפני כמה שנים, זה היה כמעט במקרה. כמעט בלי סיבה הגיונית. אף-פעם לא הייתי בלש. אף-פעם אפילו לא חלמתי על זה. גם כשהייתי ילד – והרי לא היה לי הרבה זמן להיות ילד. התחלתי את חיי הבוגרים די מוקדם.
אבל הוא לא. הוא בדיוק ההיפך ממני. הוא מין איש מבוגר שעדיין קצת לא התבגר לגמרי. אני מספר לעצמי שזאת אולי הסיבה האמיתית שאני עושה את זה, הרצון לחקור את מה שכל-כך שונה ממך, לא להתבצר בצדקנות האינסופית של כל מה שמרכיב את חייך שלך. זה דורש אומץ אמיתי שאין לרוב האנשים, אני אומר לעצמי.

אבל הסיבה האמיתית היא אחרת, ועד כמה שזה נשמע טיפשי, היא דורשת הרבה יותר אומץ.
התחלתי לעקוב אחריו כי הוא כל-כך דומה לי. חיצונית, כלומר. הוא כמעט כמו איזה תאום אבוד שלי, עם ההבדלים הקטנים וההכרחיים. וזה באמת אמיץ להודות בזה. תראו לי עוד אדם שמוכן להודות שמישהו דומה לו. חיצונית. רוב האנשים יהיו נבוכים, יכחישו, יברחו מזה לתוך הנסיון הנואש להרגיש מיוחדים וחד-פעמיים.

אני חושב שהצלחתי להיות מספיק אמיץ רק בגלל שאני באמת בטוח בעצמי. ואני בטוח בעצמי, בגלל שחוץ מהעניין החיצוני, אני כל-כך שונה ממנו. בגלל שהחיים שלי מלאים ושלמים. זכיתי למצוא את אהבת חיי ולהקים איתה משפחה נפלאה, הצלחתי גם להיות מוערך בעבודה, הגעתי לרווחה כלכלית ונוחות מרגיעה כזאת שמאפשרת לי לשבת אחרי הצהריים במרפסת ולהקדיש זמן גם למחשבות מהסוג הזה.

ובכל זאת, לא סיפרתי לאף אחד על התחביב הזה שלי, אם אפשר לקרוא לזה "תחביב". איך אפשר להסביר דבר כזה? אין שום הגיון בלעקוב אחרי אדם זר, לבנות את סיפור חייו בעבודת נמלים כזאת – רק בלי התכלית המעשית שיש לנמלים – בלי שתהיה לזה שום סיבה, לפחות בהתחלה.

אבל ההימור היה נכון. וכמו שחשבתי, לפעמים צריך פשוט להתחיל לעשות את הדברים, כי הסיבה, התכלית והמשמעות מתגלות מתוך העשייה עצמה. אם יש משהו שלמדתי מתוך נסיון החיים הזה שלי, הוא בדיוק הדבר הזה. וזה כנראה משהו שהוא לא ידע אף-פעם. הוא, עם כל הבדידות הנצחית שהוא חושב שבחר לעצמו, עם כל הזחיחות הריקה שהוא חושב שהיא הבטחון העצמי שלו, עם כל החיים שהוא חושב שהוא הצליח לבנות מהרסיסים הכמעט אקראיים של הרגעים שצבר זה על גבי זה.

אני יודע את זה כי אני עוקב אחריו כבר הרבה זמן. אני יודע את זה כי הוא בעצם בן דמותי. הוא בעצם האיש שהייתי אני, בלי הבחירות הנכונות שלי. הוא בעצם דומה לי, אבל רק חיצונית. ובכל השאר הוא הכי שונה ממני, כי הוא לא עשה את מה שאני עשיתי.

ואני יודע את זה בעיקר אחרי שהבנתי מי הוא הנער הזה, שהפגישות איתו הולכות ומתארכות בזמן האחרון. והבנתי את זה כשהסתכלתי יום אחד על הנער הזה יותר מקרוב, והבנתי על מה הם מדברים שם, ומה הוא מנסה להסביר לו וללמד אותו. כי הנער הזה, גם הוא האיש ההוא, והוא גם אני. הוא אנחנו, לפני כל בחירות החיים שעשינו.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: