שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

מתכנת המחשבים()

אף פעם לא הצלחתי להסביר למישהו במילים איפה בדיוק עובד מתכנת המחשבים. משהו בין חדר מדרגות למחסן ישן, שצמוד באופן מוזר לכניסה של בניין מגורים ישן עוד יותר. משהו בין מרתף בגובה הרחוב, לשולחן עבודה צנוע שמונח על מדרכת הרחוב עצמו;

רציתי להכין לו שלט יפה. שלט שיזעק בתמצית מינימלית של מילים וצורה את כל קיומו. השלט יהיה מכובד, יתנוסס מעל לראשו, ואולי יהיה כתוב בו "מתכנת אומן", או משהו פיוטי אחר, כדי לתת לזה נופך יותר יחיד במינו. אבל השלט שהיה לו שם הוא רק פיסת נייר מודפסת במדפסת לייזר ישנה שגוועה כבר מזמן, וכתוב עליו בצניעות רק "מתכנת מחשבים";
והוא מקומט קצת בקצוות, ודהוי קצת בכתמים השחורים שבין הזוויות החדות של האותיות בגופן הסתמי. וממילא המתכנת גם לא צריך אפילו את השלט הזה, כי כולם רואים מיד מה הוא עושה;

כבר שנים שהוא קם בכל בוקר ויושב בפינת העבודה הזאת, כמו מסך מחשב ישן שתצוגתו כבר צרובה על פניו הבוגרות. וכמו התמונה על המסך, כך מופיע מתחת לידיו ספל משומש של קפה חם עם מעט חלב, שחצי ממנו נשכח עד שהתקרר, בזמן שהמתכנת היה שקוע בעוד ליטוש של קוד המקור שלו;

אני עובר לידו בכל בוקר, כמו כל שאר האנשים שממהרים לעבודתם, והוא קבוע שם כמו הרמזורים והתמרורים של אותו רחוב ראשי. ובכל לילה אני מתהפך במיטה וחושב מה אוכל לתת לו לפרנסתו. אולי יוכל לתכנת לי משהו, אפילו קטן, שיאיץ קצת את עולמי. אולי יוכל לכתוב לי משהו כל-כך יפה וטהור, אולי יוכל להחזיר לי את הימים היפים והרגועים ההם;
היום כבר בקושי צריכים מתכנתי מחשבים. העולם השתנה, אני מרחם ולא אומר לו. והוא, שכבר ידע הכל, וכבר ראה בזוהרו ובעוניו של העולם, נותר עיקש. הוא נאחז בשיגרה שלו, הוא נאחז בזמן הישן הזה, אבל כשהוא שקוע ועסוק, כוחו פתאום עדיין עוצר ומקפיא מולו את הכל, וגם נשימתו עומדת לרגע כשהוא לוחץ על הכפתור הנכון. כאילו הכל נתון לשליטת המחשב הישן שלו;

בוקרו ארוך ומסנוור, וימיו פשוטים ועניים. ויש לו הרבה זמן לחשוב, ולצייר דיאגרמות מפורטות ומדוייקות שרק הוא יכול להבין, ומסבירות את הכל. ולאט לאט הן מצטרפות לתמונה גדולה של ריבועים ועיגולים וחיצים שמסבירים את המודל שהוא הגה, ושאף אחד לא יכיר לעולם;
ורק אני יודע שהמודל הזה, וכל הרכיבים הקטנים והסגורים לכאורה, וכל מבני הנתונים שנראים פשוטים ומסודרים – כולם בעצם חלק ממשהו גדול יותר, ממשהו שהשכל שלנו לא יכול להשיג במילים. משהו שרק יראה וכבוד יכולים לדעת. משהו שמתכנת את כל העולם;

אם הייתי יכול, הייתי בונה לו משרד מפואר ומרשים, כמו פעם. כזה שבו אפשר לשכן את כל ההוד וההדר שבין קמטי המחשבה של עיניו המבוגרות – העיניים האלו, שראו כבר הכל. ראו את עמל יומו הקשה מנשוא של הסבא שלהן, שישב והתקין טלאים כשכבר לא היו מסביב חורים וקרעים. ראו את האבא שלהן הולך לאט בכל בוקר אל חנותו המאובקת, ולא מבחין שרחוב החיים רץ ומסחרר מולו. ראו את כל העדכונים והתיקונים, וכל האופנות המתחלפות, וכל הדרכים המתרבות והמיותרות לעשות את אותו הדבר הפשוט;

והוא, כך הבטיח, לא יכנע לכל אלה. הוא הטוב מכולם. הוא בחר במקצוע מתכנת המחשבים, ולא נבחר בידיו. הוא ידע דברים שאף-אחד אחר לא ידע לפניו, ותיכנת מונומנטים שלא יפסיקו לפעול גם אחריו. הוא המשיך להתעקש גם בשלבים כשכולם מתייאשים בהם, ולא נתן למציאות הקשה לשטוף את פניו העסוקות. כי יש דבר גדול ממנה, וכל השאר רק אשליות;

בדרך הביתה אני שוב עובר לידו, והשולחן שלו כבר קר וקרוע בפינות. ובלילה אני מבין שאין לי שום צורך בתוכנה, כמו שאין לי שום צורך בטלאים שהתקין הסבא שלו, או במשהו מהחנות הקטנה והמאובקת של האבא הכל-יכול שלו. ואני רוצה, כל-כך רוצה, להמציא משהו בשבילו, להמציא איזה עולם חדש כמו פעם, שבו מתכנתים פשוטים כאלה כותבים את המציאות. עולם שבו מתכנתים פשוטים כאלה הם המציאות;

היום כבר לא צריך מתכנתי מחשבים. אבל אולי מדי פעם עוצר שם על המדרכה אדם כמוני, שעדיין יודע להעריך חזון של תוכנית טובה, ומתכנת המחשבים מפינת הרחוב פותח בזהירות את ארגז הכלים הבלויים שאסף בתיקיה מיוחדת במחשב שלו, וכמעשה אומן בוחר בהם אחד אחד, מחכך את פרקי אצבעותיו הבטוחות, ולוחץ על הכפתורים במחשב הישן שלו, בנגינה שאין אדם שיכול לעמוד בפניה;

הייתי רוצה, אם רק הייתי יכול, לספר את הסיפור שלו כולו. אני יכול לעמוד שם ולהביט בו שעות. לראות את הקצב המשתנה של תיקתוק האצבעות שלו על המקלדת – לפעמים במהירות מסחררת שלא יכולה להדביק את מחשבותיו, ולפעמים רק לחיצה אחת, שהיא כל מה שהיה חסר, היא הדבר האחד שסוגר את הכל, עד לפעם הבאה. הייתי רוצה לדעת שכל המבנה האדיר הזה שהוא בונה יזכה סוף-סוף להיות כל מה שאנחנו יודעים על העולם. הייתי רוצה שלא ימות אף-פעם, ושלא יהרסו את הבניין שלמרגלותיו הוא עובד, ושלא יעופו כל הניירות שלו ברוח על המדרכה, ושלא יחליפו את העולם שלו כל העולמות שהוא לא יכול לחשוב עליהם;
אבל אני רק אמן שכותב מילים.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: