שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

מי ששורף ספרים

בסוף כיתה י"ב, בלילה שאחרי הבגרות האחרונה, עשינו קומזיץ בים. מישהו הביא גיטרה והייתה הרגשה כזאת של סוף. של פרידה. 'אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש...', וכל הקיטש הזה שניסינו להדחיק עם סיגריות, בירה וספר שירים של הביטלס. ידענו שעוד מעט כל אחד ילך לכיוון אחר, ושהדבק הזה שהחזיק אותנו ביחד שלוש-ארבע שנים – התיכון שאהבנו לשנוא – מת. היו אפילו כאלה שהתגייסו שבוע אחרי זה. בשבילם זאת הייתה גם מסיבת גיוס מוקדמת.

באיזה שהוא שלב, קם פתאום טל והשתיק את כולם. "גבירותי ורבותי", הוא אמר, "ועכשיו לרגע שחיכיתם לו כל הזמן. הרגע שמסמל יותר מכל את סיום הלימודים...". הוא היה קצת שיכור ונאם שם ככה כמה דקות. כולם צחקו למרות שלא הבינו למה הוא מתכוון, עד שבסוף הנאום החגיגי שלו, הוא הפתיע את כולם ושלף מהתיק שלו ספר פיזיקה, ולפני שמישהו הספיק לקלוט מה קורה, הוא זרק את הספר לאש. האש חיסלה את הספר תוך שניות. כל הנוסחאות של ניוטון, כל התרגילים המעצבנים שקיבלנו לעשות בבית – הכל נשרף. טל המשיך להוציא ספרים מהתיק. אחד אחד הוא זרק אותם אל האש שנראתה מאוד שמחה לבלוע אותם. כל ספר שנפל למדורה השפריץ הצידה גיצים לוהטים, וזה נראה כאילו כל האותיות שלו עפות ומנסות לברוח מהאש. כולם צחקו שם, ורק אני הסתכלתי מהצד ונזכרתי שפעם איזה מורה אמר לנו: "מי ששורף ספרים, ישרוף לבסוף גם אנשים". האמת היא שזה לא בדיוק הציטוט הנכון, וידעתי את זה כבר אז, אבל אף אחד לא תיקן אותו אז לא רציתי לצאת האידיוט שמתחכם על המורה. בכל מקרה, המילים האלו נתקעו לי בראש וחזרתי עליהם בכל פעם שטל זרק עוד ספר אל האש. המדורה בערה, וכולם שמחו, וטל בטח לא חשב על העניין הזה של שריפת אנשים. אף אחד שם לא נראה כמו מישהו שחושב על זה.

בכיתה ז' או ח' עשינו מדורת ל"ג בעומר. יש מנהג כזה בל"ג בעומר לשים במדורה בובה של היטלר. בדרך כלל פשוט לוקחים קרטון ומציירים עליו פרצוף, אומרים שזה היטלר ושורפים אותו עם כל המדורה. אבל באותו ל"ג בעומר היה לנו מזל. לאבא של מישהו שהיה איתי בכיתה היתה חנות בגדים, והאבא הזה הביא לנו בובה אמיתית - של חלונות ראווה - כדי שיהיה לנו היטלר למדורה. הבובה הייתה קרחת ועירומה. מישהו צייר עליה שפם קטן, ושערות שביל בצד, ופתאום הבובה היפה הזאת, שבדרך כלל לבושה בחליפות ערב אופנתיות, הייתה היטלר. היטלר אמיתי. אחד הילדים ניסה לצייר על היד של היטלר צלב קרס, אבל הוא התבלבל בכיוונים ויצא לו משהו שיותר דומה לספרה 4. אולי בעצם הוא עשה את זה בכוונה, כי אסור לצייר צלבי קרס. אחר כך שמנו את היטלר במקום הכי גבוה במדורה, ואז מישהו מההורים שהיו איתנו הדליק אותה. ישבתי והסתכלתי על היטלר ברגעיו האחרונים. האש עוד לא הגיעה אליו והוא היה בריא ושלם. התפלאתי אז - איך בובה חסרת הבעה כזאת הופכת להיות היטלר כשמקשקשים עליה את הקישקושים הנכונים. קצת שפם, קצת שביל בצד, גבות מטורפות - וזה היה היטלר. זה היה בול היטלר. בינתיים האש התחילה ללטף את היטלר מלמטה, וכולם מחאו כפיים. רק אני ישבתי בצד וחשבתי. מה הטעם לשרוף כל שנה בובה של היטלר רק בגלל שכבר אי אפשר לשרוף את היטלר האמיתי? מה זה יעזור?

טל המשיך לזרוק ספרים למדורה, ואני רק ניסיתי בכוח להיזכר אם זה היה אבא שלו שהביא אז את הבובה, או אבא של מישהו אחר. בשום אופן לא הצלחתי להיזכר, ובדרך כלל יש לי זיכרון טוב לדברים כאלה. כשטל סיים לזרוק את כל הספרים הוא התיישב ושתה בירה. בגלל שהוא שתה הוא לא היה יכול לדבר, ובגלל שלאף אחד אחר לא היה מה להגיד היה שם פשוט שקט. הסתכלתי עליהם וניסיתי לנחש מה עובר להם בראש. אולי יש מישהו שנזכר באימרה הזאת שרצה לי בראש כל הזמן? הם שתקו ואי אפשר היה לדעת.

טל היה אחד מאלה שהתגייסו שבוע אחרי הקומזיץ הזה. בערך חצי שנה אחרי שהוא התגייס קראתי בעיתון שהוא נהרג באיזו תאונת אימונים. שוב התחילו לדבר על העניין הזה של בטיחות באימונים, ושאסור שיהיו תאונות אימונים. תמיד נזכרים בזה כשמישהו נהרג, ואחרי כמה ימים מפסיקים לדבר על זה. כל כמה חודשים נהרג עוד מישהו ושוב זה בכותרות. בדרך חזרה מההלוויה לקחתי את הילה טרמפ הביתה. מאז הקומזיץ ההוא לא ראיתי אותה, ועכשיו שנינו שתקנו ולא יכולנו לדבר. וזה חבל, כי האמת היא שתמיד אהבתי אותה, ופשוט אף-פעם לא ידעתי איך להגיד לה את זה בלי שזה ישמע דבילי, וככה, אחרי כל ההלוויה והבכי והכל, זה כבר בטח לא היה מתאים.
בסוף כשהגענו אליה, אמרתי לה: "את זוכרת את הקומזיץ ההוא, בסוף י"ב?". הילה לא ענתה. היא רק הסתכלה עלי ואני המשכתי, ובעצמי כבר טעיתי בכוונה: "את זוכרת שאמרו לנו: 'מי ששורף ספרים...'".
"זה בכלל לא אותו דבר!", היא קטעה אותי כמעט בצעקה.
שתקתי וחשבתי על זה. 'מי ששורף ספרים ישרוף לבסוף גם אנשים'. "את צודקת", אמרתי לה, "זה באמת לא אותו דבר. אני מצטער".


מי ששורף ספרים // רובי גורדון
עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: