שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

משחק ילדים

הקניון רוחש ורועש. חופשת בית הספר, בשילוב עם החום הכבד, הופכים את הקניון הממוזג והשופע לבחירה המועדפת, או לבחירה היחידה, אם בכלל יש תוקף למונח מבלבל כזה - בחירה יחידה.

הילדה עומדת מול מכונת המשחק האלקטרונית. היא מביטה בערגה בדמויות הצבעוניות והשמחות, מרצדות על המסך בקצב מהפנט ומבלבל. גם היא רוצה לשחק, כמו שאר הילדים.

היא אוחזת בידית השליטה של המכונה, מניחה את ידה הקטנה על הכפתורים הקשים, והיא משחקת. מדמיינת שהדמויות נעות עכשיו לפי רצונה ולחיצותיה, מהופנטת מהן יותר ויותר, והקולות מסביב הופכים עמומים ומטושטשים כשעיניה נפערות לבלוע את ההתרחשות שבתוך המסך.

אבל אין לה כסף לשחק באמת. היא רק אוחזת בידית ומלטפת את הכפתורים, ורק מדמיינת ככל יכולתה. והיא יודעת שהדמויות לא נשמעות לה, והן זזות רק על-פי רצונן וטירופן שלהן. הילדים מסביב משחקים, וגם הילדה הזאת רוצה לשחק. יותר משהיא רוצה שהדמויות ינועו לפי לחיצותיה, היא רוצה פשוט להיות כמו כל הילדים.

והוא עומד לידה, איש מבוגר שאין בינו לבינה כלום, והדמויות של העולם זזות ומרצדות מול פניו בטירופן. הן מרעישות ומבלבלות, מסתחררות ומתחלפות, ואין לו את היכולת לעשות מאום, מלבד להביט בהן בערגה, להתהפנט מהן, ולדמיין שהוא משתלב בתוכן ומניע אותן, אפילו קצת.

ועכשיו הילדה הזאת, מול המכונה הזאת, היא רק רוצה לשחק, להיות כמו כולם. לאחוז בידית השליטה של המכונה, ללחוץ על הכפתורים בסדר הנכון, ולראות את הדמויות נעות מולה ומחייכות אליה.

והוא ניגש אליה, ומפקיד בידה מטבע, והיא מהססת. הוא מביט בעיניה הפעורות עוד רגע אחד, ומשלשל את המטבע לחריץ המכונה, לקנות בו את חיוכה של הילדה, או את חיוכו שלו, או משהו אחר נשגב ממנו.

היא משחקת, רוכנת אל הדמויות וזזה איתן, והוא עומד מרחק בטוח ממנה, מאחור, ורק מביט בה, רק מביט בתנועותיה, ומחייך.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: