שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

מדוזה

רוב האנשים יודעים להבחין רק בין החוף לים. החוף הוא החול הרך והחם, והים הוא המים הקרירים והמלוחים, המלטפים. כך זה ברור ופשוט. אבל הוא תמיד ידע לראות גם את הרצועה הצרה המפרידה ביניהם, ותמיד ידע שרצועה זו, של החול הרטוב והקשה, הנשטף חליפות בגלים ובוהק בסינוור מהפנט, אינה החוף ואינה הים. היא משהו שחי ביניהם, פועם ומשתנה בכאוס של המים ובמגבלות החול.

הם ישבו על החוף כך, הוא והיא, באחר-צהריים רגוע ונעים של קיץ. השמש כבר לא הכתה בעוצמה בשעה זו, וקולות הגלים היו מרגיעים ומלטפים.
כבר רחצו במים הקרירים, ועכשיו ישבו על כסאות הנוח, על החול, רגועים ומחייכים. עוד מעט תשקע השמש והערב ירד, אך עוד לפני שילכו משם הביתה היא רצתה לטייל על החוף קצת. הוא העדיף להמשיך ולבהות במים.
היא קמה והחלה לפסוע על החוף, מתבוננת באנשים ונעלמת ביניהם. הוא הביט בה מתרחקת, עד שכבר לא הצליח, ואז החזיר את מבטו אל קו החוף. הגלים סחפו לשם מדוזה גדולה, משהו שהוא היה יכול לנעוץ בו את מבטו, במין תערובת של חשש ובטחון כמוס, מתוך כך שהוא מבחין בה מבעוד מועד וצופה בחוסר האונים שלה כך מרחוק.

הדקות התארכו, והיא עדיין טיילה רחוק ממנו, במקום בו רק הלב יכול לראותה אותה. ובכל אותו זמן הוא ישב ועיניו מקובעות במדוזה הענקית שנסחפה אל אותה רצועת ביניים, אל אותו אזור שהוא לא הים ולא החוף. הגלים באו והלכו בהתמדה שיש רק להם. עם כל גל שתקף את החוף כמעט התהפכה המדוזה עוד קצת. ובכל פעם שחזרו המים בדרכם אל הגל הבא, נאבקה המדוזה בגורלה להתחפר עמוק יותר ברצועת הביניים או להסחף עוד קצת בחזרה אל הים.
הוא הביט בה במשך חצי שעה כמעט, מהופנט מתנועותיה המוכתבות בזרמים הקלים, מנסה למצוא את החוקיות בכאוס הזה של הגלים, שכל אחד מהם היה קצת שונה מקודמו. התחפרות המדוזה בחול, כמו גם תנועותיה הקלות המאיימות להחזירה אל הים, גרמו לו לרצות לקום אליה, לאחוז בה בזהירות, בצדה הבטוח, ולשאת אותה משם אל החוף, אל המקום ממנו לא תוכל עוד לשוב לים. הוא ראה בדמיונו איך כל הנופשים בחוף מביטים בו בהערצה, כשכף ידו אוחזת במדוזה בבטחה, והוא מוביל אותה, מטפטפת מים וטיפות ארס כמנצח בקרב.
אך רגליו המשיכו להתחפר בחול הרך תחת כסא הנוח. רק עיניו ראו אותו קם ולוקח את המדוזה משם. גופו נשאר ישוב על הכיסא, האנשים בחוף המשיכו לעסוק בענייניהם, והוא המשיך להביט בגלים ששוטפים את המדוזה הענקית הלוך ושוב.
כשתחזור הוא יספר לה את כל קורות המדוזה. יצביע עליה ויאמר שבכל אותו הזמן היא נאבקת בגלים, מנסה לחזור לים, ובעצם יתכוון שהיא לא נאבקת, כי אינה יכולה אלא להיות תלויה בחסדי הרוחות והזרמים ולקוות שהגורל הכאוטי יתן לה עוד חסד.

בזווית מבטו זיהה אותה מתקרבת, חוזרת מהטיול שלה על החוף. הנה עכשיו יספר לה ויראה לה, והיא תהיה נדהמת מגודלה של החיה השמנונית והרכה שמתהפכת שם, והיא לא תצטרך לדעת שרצה להוציא אותה ולשאת אותה בידיו, מספיק שתתפעם מגודלה, הוא יודע.
צעדיה התקרבו אליו, מחייכים מעונג הטיול שמסתיים בשעת השקיעה, והוא החזיר את מבטו אל קו החוף, אל רצועת הביניים, והכין עצמו אל הסיפור. אך המדוזה כבר לא היתה שם - בשניות המעטות בהן הסיט ממנה את מבטו, הצליחו כמה גלים עתירי מזל לסחוף אותה בחזרה, והיא נעלמה עם ארסה בתוך קצף מי הים המנצנצים.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: