שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

אור תשובה

ערב ראש השנה הזה היה הראשון שבו הרגשתי חופשי באמת. הלכתי בעיר לכיוון הערב, מנסה להספיק את חיי בשנה הזו לפני שתבוא השנה החדשה. בהדרגה ירד החושך, ותנועת כלי הרכב בעורקי העיר הפכה כבדה ואיטית. לאט לאט נדלקו האורות בחלונות הרחוקים, וכמעט יכולתי לראות בהם את המשפחות המתיישבות לסעודת החג.
ואני הייתי לבדי. חופשי מכל מסגרת משפחתית, חף מכל מחויבות חגיגית. כבר כמה ימים עטפה אותי אותה הרגשה של שקט, של נקיון שמוביל אל זמנים חדשים ומבטיחים.

הרחובות התרוקנו מאנשים, ואני התמלאתי בהם. בין פנסי הרחוב נעו הצללים של תהפוכות חיי, מתעתעים בי ולובשים צורות שלא הכרתי. ובין האורות הקלושים האלה הפורמים את הסיפור שלי הבהיק פתאום אור חזק וחד של פנסים אחרים, חותך את האוויר מול שלט הפרסומת הגדול.
השלט עמד בגובה רב, משקיף על נוף העיר החגיגי, זועק את המסר שלו בשקט מנצח, ומחזיר אותי שנים ארוכות לאחור.
זה השלט שלי. שלנו. היינו הולכים אליו בלילות שבת, חבורה של נערים שחושבים שאפשר להביא לעולם את האנרגיות הצעירות והאמיתיות שלנו, ולשנות אותו. על פיגומי השלט הגדול טעמתי את פחית הבירה הראשונה בחיי. מול אורות העיר הנשקפים מכאן השתעלתי את הסיגריה הראשונה שלי. תחת זרקורי הפרסומות האלו המתקתי את שפתי באותה נשיקה ראשונה שלא אשכח אף פעם. כאן חייכתי את חיוכי האמיתיים ביותר.

כאן, על השלט הזה, עברו דורות של פרסומות. ובכל פעם הצלחנו להביא אליהן את רוח המרד שלנו. לכסות אותן בכיסוי חדש שחושף בהן את השקרים חסרי המצפון. אל השלט הזה הבאנו את מיטב מחשבותינו, מודבקות במיטב כשרון היצירתיות, ומלוטפות במיטב התמימות של ימי החופש שלנו.

אבל היצירות שהאמנו בהן כל-כך כוסו שוב ושוב בפרסומות חדשות. בעלי הממון קברו את רוח היצירה שלנו תחת המודעות המוקפדות שלהם, וגם התמימות ההיא נעלמה איתנו מהפיגומים הגבוהים של השלט כשבגרנו וזנחנו אותו לטובת טרדות אחרות, קרובות הרבה יותר לקרקע שהוא משקיף עליה בבטחה.

לחיים יש את התסריט הסודי והמפותל שלהם, וכמו שאין לדעת מדוע ואיך פנינו הלאה מלילות השבת על השלט, כך לא ידעתי כיצד הגעתי אליו שוב עכשיו, בטיול הרגלי של ערב ראש השנה. וכמו שאז הכל נראה טבעי ונכון, גם בלי לשאול מדוע, שוב עמדתי מולו והשקפתי מלמטה עלינו, אז, לא חוששים לטפס אליו, ומתקרבים אליו למרחק כה קטן עד שהפרסומת שעליו נעלמת מעינינו ומאבדת את כח האיום שלה.

ובעוד אני משקיף מלמטה השלט הזה שפעם ידעתי לכבוש, הפכו הדמויות שלנו מאז, שראיתי מולי שוב, לחבורה של נערים המתרוצצים בחוסר מנוחה על אותו פיגום. שקוע בחלומותי וזכרונותי לא הבחנתי בהם מטפסים לשם, אבל עכשיו הוקרנו הצלליות שלהם מזרקורי הפיגום על השלט הגדול כמו בפנס קסם של זמן אבוד. עמדתי והבטתי בהם מלמטה, פותחים את תיקי הגב, ומכינים את עצמם לאותו טקס שחשבתי שהיה שמור רק לנו. הם לא ראו אותי, והיו עסוקים בפעילות הקדחתנית שלהם בלי לדעת שהם ממשיכים את המסורת החשאית ההיא. השלט הזה לא ידע לספר להם עליה, ואני הייתי רחוק וחשוך מדי מהם.

עד עכשיו הייתי עסוק כל-כך בחיי הרגילים, ולא ידעתי שלחיי הקודמים קם דור המשך. בחיי החדשים, אלה שהחלטתי לפתוח בראש השנה הזה, מצאתי את מה שחשבתי שנעלם כבר. התבוננתי בחבורה הנמרצת על השלט הגדול, משתוקק כבר לראות מה יוליד זעם הנעורים שלהם, ואיזו יצירה יזכה השלט ללבוש בעוד דקות מעטות.
אבל המרד שלהם לא היה המרד שלי. הלהבות שהציתו בבת אחת לאורך הפיגום החלו מטפסות במעלה השלט, ומיד מיהרה החבורה הצעירה בדרכה למטה לאורך הסולם, ונמלטה משם בחסות הלילה החשוך. המשכתי להביט בשלט הבוער, מנסה לנסח לעצמי הסברים אודות מעשיהם, מעשינו שלנו, השנים שעברו, התקווה, האכזבה, וחיי החדשים שבפתח. רגלי היו מקובעות לקרקע, למרגלות השלט שלי, ולא זזו משם גם כשבוהק האש התערבב עם הבהוב האורות הכחולים. כל המחשבות שהיו לי התבלבלו בעשן, אך כשידי נכפתו באזיקי המשטרה, כבר עלו בדמיוני מתוך האש כותרות זועקות של עיתוני השנה החדשה: "בעל משרד פרסום גדול נעצר בערב החג בחשד להצתת שלטי חוצות".



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: