שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

שלוש פגישותי עם המוות

כשהמוות נקש על דלתי בפעם הראשונה, התחכמתי לו. צפיתי שיבוא. הצצתי בעינית שבמרכז הדלת שלי וראיתי אותו עומד שם ומחכה. הוא לא חייך, וגם לא נראה מרושע מדי. אנחנו, החיים, יותר חכמים מהמוות. אנחנו יודעים להמציא כל מיני פטנטים קטנים שעוזרים לנו לחיות. המוות עסוק כל הזמן בשיכלול כלי הרכב עליהם הוא רוכב בדרך אלינו. ואנחנו, החיים - אחד הפטנטים המאוד מועילים שהמצאנו הוא העינית שבדלת שמאפשרת לנו לדעת מי בא אלינו. וככה ראיתי את המוות עומד שם ומחכה שאפתח לו. אני שמרתי על שקט מופתי, והמשכתי להביט בו, בכל גופו. מדדתי אותו ככה מלמעלה עד למטה. הוא נקש על דלתי פעם נוספת והציץ בשעון. לא היה לו יותר מדי זמן להתעכב, ואחרי כמה דקות כאלו - כשאני מעמיד פני אדם שבמקרה לא נמצא בבית, והוא כבר חושב על הכתובת הבאה שאותה עליו לפקוד - הוא פשוט הסתובב והלך, ואני ניגשתי למקרר ומזגתי לעצמי כוס מים קרים בחיוך מנצח.

בפעם השניה שהמוות בא אלי, כבר הייתי בטוח בעצמי. הוא ניגש אלי ברחוב ועוד לפני שהציג את עצמו ידעתי שזה הוא. ובכל זאת, לא ניסיתי לברוח. גם לא היתה בינינו דלת עם עינית. ואז, פשוט התחלתי להתווכח איתו. אמרתי לו בנחרצות שלא אותי הוא מחפש, ושאני צריך להמשיך לחיות. הנחרצות הזאת הפתיעה אפילו אותי. הרי בינינו, מי לא חושב מדי פעם על המוות? מי לא יודע כל הזמן, אפילו במעמקי מוחו, שהמוות ראוי לו? אבל כשהמוות בא, רובנו מאוד נחושים פתאום להמשיך לחיות. מי הוא המוות הזה, שיעז לחתוך את חיינו ככה באמצע? מי הוא שיעז לומר לנו שהגיעה השעה? בדיוק עכשיו? דווקא עכשיו? "היית מת!", אנחנו אומרים לו.
אז התווכחתי איתו. גייסתי את כל כוחות הלוגיקה והעקשנות מכל פינותי והטלתי אותם לעברו כמו חיצים מורעלים. ואז, דווקא ברגע שנראה כמו תבוסה קשה שלו, הוא הפתיע אותי בטיעון די חזק. אבל אני, בגול של הדקה התשעים, אולי אפילו זמן פציעות, ירקתי לעברו את טיעון המחץ. פרש לג'5. שח מט. שוב חייכתי.

אבל בפעם השלישית הוא הפתיע אותי. בפעם השלישית הוא תמיד מצליח להפתיע. כמוני, הוא כבר התבגר בכמה שנים והיה חכם יותר. לי כבר נגמרו כל הטיעונים נגדו, והוא כבר הכיר את כל מה שאפילו אני לא חשבתי עליו במאבק נגדו. לא רציתי למות. מאוד לא רציתי למות. היו לי עוד מליון תוכניות להמשך החיים שלי. אבל גם זה לא היה טיעון שיכולתי להשתמש בו נגדו. הרי כולם אומרים לו את זה.
וככה, אני עומד מול המוות. ואני נסער פתאום והוא אדיש כמו תמיד. ואני שותק וגם הוא. וניגשתי אליו והושטתי את עצמי לו. והוא לקח אותי אליו בחיבוק רחב.


עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: