שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

תשליך

כל חייה עברו בחטא אחד גדול, שרק עכשיו הייתה אמיצה מספיק כדי להודות בו. כל חייה עברו באשליה המרה, שתוכל ליטול את אהבתה האחת ולהעניק אותה למישהו אחר. לזנוח את אותו בלתי אפשרי לטובת המציאותי והקיים.

אהבות של גיל העשרה תחילתן במחתרת וסופן בתהומות השיכחה. מעולם לא גילתה לאיש את סוד אהבתה ההיא, אל אדם המבוגר ממנה במידה שהיתה אז שקולה לכל שנותיה, אל ראש משפחה אחרת. מעולם לא גילתה גם לו עצמו את תשוקתה האסורה אליו, וגזרה על עצמה לחיות אותה רק בשמורת דמיונה הפראי. מוטב לו שלא יהיה שותף לחטא הזה, חזרה ושיננה לעצמה בכל פעם שראתה אותו, כפי שמוטב גם לי.
בשנים הראשונות עוד האמינה שהצליחה להעתיק את רגשותיה ממנו. עוד חשבה שאהבתה הישנה היתה החלום ממנו התעוררה באין ברירה אל החיים. לבה למד לשכנע אותה שהיא מתאהבת באחרים באמת, ושאינה רק מחפשת מישהו לתלות בו את חלומה הישן, ולטעום בנשיקתו אם טעמה של האהבה ההיא. וכך בגרה, בנתה את הקן החמים שכולם בונים, והיתה לאשה ולרעיה, שפניה הכבויים אינם מסגירים לא את עברה, ולא את עתידה שנגנז.

שניהם בגרו בנפרד. היא היתה ככל אשה, והוא היה יכול להיות כל אדם זקן שהיא רואה ברחוב. אבל עכשיו היתה שוב לבדה. ובבדידותה גילתה שזכרון האהבה הישנה מחלחל בה שוב מתוך האפלה שגזרה עליו. שוב ושוב השליכה את עצמה מבלי לרצות בכך אל אותם ימים רחוקים, אל אותו הרגע בו החליטה לברוח לנצח מחיי החטא שלא מומשו, אל אותו עתיד אחר שייחלה לעצמה. ובשקט שהשתלט לפתע על חייה, הבינה שכיסתה את המחשבות ההן בקולות של חטא גדול יותר, שגורלו הכתוב מראש היה להתמוסס משם יום אחד. כל אהבתה היתה שקרית, והתקיימה רק בכוח הנסתר של משיכתה לאדם שלא היה איתה. בדידותה של היום חברה לבדידותה של אז, וחשפה בפניה את הסוד הנורא: היא השליכה את עצמה מאותם חיים, אך מעולם לא הצליחה להשליך את חטא אהבתה האסורה.

כשהחליטה לבוא לחוף הים בראש השנה התנחמה בכך שתהיה מוקפת בחוטאים כמוה. בתמימותה חשבה שכל המשליכים שם הם חוטאים מעיקרם, שהרי אחרת לא היו באים להשליך את עוונותיהם. אבל ככל שנקפו השעות הצטברו סביבה עוד ועוד משליכים, עסוקים כל אחד בחטאיו שלו. וכשאזרה אומץ להפנות את מבטה מהאופק וראתה אותם, הבינה שלא הגיעה לחברתם המנחמת של החוטאים הרבים, כפי שרצתה להאמין בתחילה, אלא דווקא לחברתם של הצדיקים, אלה אשר רואים את חולשתם, יחידי הסגולה שמכירים את חטא המחשבה המתגנב אליהם, ויודעים שלא יוכלו לו.

גלי הים באו והלכו, נושאים איתם את המילים הנזרקות אליהם. כל הקולות המתערבבים האלה של לחש התפילות וקצף הגלים, אמרו לה את שידעה כבר כשהגיעה. גם הים אליו נשאה עיניים לא יוכל לספוג את חטאיה. נגזר עליה לחיות אותם לבדה. טקס ההשלכה שתכננה כשל, כמו אז, והיא עמדה שם עוד דקות מספר לפני שפנתה משם ללכת.

גם הזקן שישב לידה בכיסא הגלגלים סיים לקרוא את תפילתו אבל המשיך להביט אל הים. הוא החזיק עדיין את הספרון שלו פתוח, למרות שלא היה זקוק לו מלכתחילה, ונשא אותו רק כדי להקל על עצמו את האחיזה בכל המילים שכבר ידע והכיר. עוד דקות אחדות הביט אל אותו אופק שאסף את עיני כולם שם, ואז סגר בפנים חתומים את הספרון, כמסמן לצעיר המטפל בו שהגיע הזמן ללכת.

כשעברה לידו הביט בה בעיניו העייפות והשמוטות. אף שריר לא זז בפניו, אבל מוחו התאמץ בנסיון להיזכר מהיכן נראתה לו מוכרת. היא עברה על פניו והותירה אחריה שובל של בושם זכרונות עצוב. הוא עדיין זכר את הנערה הצעירה שהביטה בו כפי שאף אחת לא הביטה בו מעולם, דוקרת אותו ברעננות חצופה של חיים שלא היו לו, ועוטפת את דמיונו בניחוח מפתה. ומדי פעם, כמו עכשיו, כשהמטפל הצעיר שלו גילגל אותו הביתה, חזר אליו הניחוח הזה והאיר בו את אותו זיכרון, שאף פעם לא ידע בעצמו אם היה באמת, או שרק סיפר אותו לעצמו בכל השנים הללו.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: