שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

אפריקה

גם כשישבתי כבר במטוס, אחרי כל הבדיקות והחתימות על הדרכון, עדיין לא האמנתי שזה באמת קורה. כאן, אמרתי לעצמי, מתחילים החיים שלך, כמו שתמיד חלמת. כאן מתגשמת התוכנית הגדולה שרקמת במשך חודשים. לפתוח דף חדש במקום אחר, לשרוף את הכל מאחור.

אחרי כמה דקות כבר החליק המטוס בליטוף קליל על גב כרית העננים הרכה. בהדרגה הצלחתי להרגיע את קצב פעימות הלב שלי בעזרת כוסית משקה והנוף של השמיים האינסופיים. הרחקתי את עצמי לפנטזיה, בה היינו אני והבלונדינית היפה שישבה במושב הסמוך משתפים חיים רגועים ושלווים, חיים בהם הזמן לא רדף אחרינו, ואנחנו לא ברחנו ממנו.
היא שאלה מדוע אני מחייך, ואני רציתי לספר לה ולא יכולתי. במקום אחר, ובזמן אחר, הייתי מספר לה הכל, ואפילו יותר מזה. אבל את מה שהייתי השארתי שם, במבט האחרון שזרקתי כשעמדתי במדרגות המטוס. התעקשתי להשאיר את סיפור חיי נקי, ולקנות בנקיון הזה את החיוך שהיא חייכה אלי בחזרה.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכב על מצע קש, בתוך בקתה אפופה בריח עשן של עשבים חריפים. לידי עמד כושי זקן, אוחז בכמה ענפים, ממלמל משהו בשפה לא ברורה, ומורח את גופי בשמן. רציתי לקום אבל לא יכולתי. לא היה חלק בגוף שלא כאב לי. עצמתי את העיניים בתקווה לפקוח אותן שוב במקום פחות מאיים.

אבל המקום לא השתנה גם כשהזמן עבר וגם כשהפצעים החלימו. מבחוץ שמעתי קולות שירה מלווים בתופים שרעמו בקצב פעימות הלב שלי. שלושה כושים צעירים יותר נכנסו לבקתה של הזקן, ולפי הוראותיו עזרו לי לצאת משם. אור הירח התערבב עם המדורות שבערו מסביב וליטפו את האדמה בצבעים בהירים. כל תושבי הכפר הקיפו אותי ובחנו את גופי המזיע.
הכושים הובילו אותי במסלול איטי בין הבקתות. רציתי לברוח, אבל למרות שהפצעים שלי החלימו, הרגשתי שאני הולך איתם בקצב התופים המהפנט. בקצה הכפר הם עצרו, והזקן שהיה איתי בבקתה עמד מולי והביט בי בעיניים מקומטות שידעו כבר הכל.
הוא הניח את ידיו על פני ושוב הרגשתי שהוא מורח עלי משהו. כשהסיר את ידיו ומילמל את המילים שלו ראיתי את החיה המתה שוכבת בינינו. הדם שלה על פני היה חם וברור, ואני נפלתי לקול מילותיו של הזקן לזרועותיהם החסונות של המלווים שלי.

אור השמש העיר אותי בבוקר, על אותו סלע בקצה הכפר, ובפעם הראשונה בחיי התגלתה לעיני אפריקה.
עשן ההריסות של המטוס התערבב באופק עם אבק רגליהן של חיות הבר, ועשן העשבים התערבב בין הבקתות עם אדי הבישול של הנשים הכהות חשופות החזה. ישבתי על הסלע שלי ולא ידעתי איזה חלק חסר לי יותר - זה שאותו חלמתי, או את זה שעדיין לא התרחש.
ואז ראיתי אותה יושבת לידי. יפה ובהירה כמו שמש הבוקר של אפריקה, אילמת כמו הסדקים באדמתה, ומעוטרת, כמוני, בדם חיית הבר. וכך שוב ישבנו, אני ושותפתי הבלונדינית למסע, זה ליד זו, מביטים אל אותו אופק, ושתיקתנו מספרת לי את סיפור מותי ולידתי.

משם עברו הימים בשיגרה מאלפת. בני השבט שלנו היו אנשים פשוטים וחמים. בהתחלה חשבנו שנוכל גם ללמד אותם משהו מכל הדברים שהבאנו איתנו מחיינו הקודמים, אבל הם ידעו כבר את כל מה שנדרש לדעת. במקום ללמד אותם, למדתי אני לצוד ולטפל בחיות, היא למדה לבשל ולרקוח עשבי מרפא, ושנינו למדנו לשתוק גם בשפה שלהם.

חיי החדשים עם השבט היו רחוקים מכל תוכנית, אבל מרגע שנרפאתי מפצעי תוכניותי הייתי רגוע ושליו. הזמן לא רדף אחרי, ואני כבר לא ברחתי מאף אחד. גם לא התגעגעתי לשום דבר. לא חסרו לי כל הדברים שהיו חלק מעולמי הקודם. הרגע הזה שבו החלטתי לברוח נראה לי עכשיו רחוק ודהוי כמו אותם חלומות שהיו לי אז. אני אפילו כבר לא חושב על החברים הישנים שלי, וגם לא על שני מיליון הדולרים איתם ברחתי מהם, ושנשרפו עם המטוס ההוא בחולות של אפריקה.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: