שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

האחים

חמישים ושלוש שנים לא התראו. חשבו שאבדו זה לזה לנצח, וכל אחד רק חי בזכרונו של השני. האחד היה שם כילד קטן, כבן עשר, עיניו מפוחדות וידיו זועקות לעזרה, חסרות אונים. השני בוגר אך במעט, כבן שלוש-עשרה, אשר באבחת רגע אחד ארור הפך מאח גדול המלוטף במבט מלא תקווה והערצה, לילד ההולך אל עבר אותו גורל בלתי ידוע. והרגע הזה חי בשניהם בכל אותן שנים, והתקווה מתעתעת ונקרעת בו הלוך ושוב. חמישים ושלוש שנים בנו איש איש את חייהם הנותרים, מרוחקים זה מזה, ולא יודעים.

כשנפגשו לבסוף נפלו איש על צווארו של אחיו, והמילים נעתקו מפיהם הרחק, אל אותה מלחמה איומה, אל אותן זוועות. בידיים רועדות חבקו זה את זה, ושלוש השנים שעמדו ביניהם כשהופרדו נטמעו בתוך חמישים ושלוש השנים שעברו מאז, ונשטפו בדמעותיהם.

אותן שלוש שנים פיצלו את דרכיהם כשהגיעו למחנה. האחד נראה היה למקבלי הפנים האכזריים גדול מספיק כדי ללכת בדרך מנוגדת לאחיו, ובמהירות האופיינית כל-כך להחלטות חסרות הלב, נלקח משם מיד. שניהם שלחו ידיים וזעקות, שניהם הביטו זה בזה, ונלקחו משם בכוח - באותו כוח בו נלקחו הוריהם מהם אך לא מזמן, באותו כוח שקרע את משפחתם שוב, ושוב, ושוב, כמו פיסת נייר חסרת ערך.

מאז רגע הקריעה ההוא היו עוד רגעים קשים, אך אף אחד מהם לא היה קשה כמותו. הם גרו בצריפים טחובים וחשוכים, למדו לחמוק מכל מצור המוות שהקיף אותם, למדו לזחול בנקיקים ולהצפין את לחמם, ולמדו לכאוב בשקט תמורת עוד יום של נשימה. כמותם היו שם המונים, עיניהם אוחזות במבט קפוא של אותה הפתעה מבעיתה, וחייהם מבותרים ברגעים כאלה של קריעה חיה. ובין כולם היו שם שני האחים הפרודים, צולחים את גיהנום ההשפלות והרעב בכוח אותה תקווה של איחודם המחודש, משיקיצו מן הסיוט אליו הוטלו.

והם שרדו. כל אחד מהם הציל את פירורי גופו האחרונים. הלהבה שהצית בהם רגע שבייתם עדיין בערה בכל נימי נפשם - להתאחד שוב, ולעולם עוד לא להיפרד.
אך השנים חלפו מולם מבלי שנפגשו, וחרצו בפניהם קמט אחרי קמט. וכל חיוך שלמדו לחייך לא היה שלם כי לא היה שם האח השני שיחייך אותו גם. כל הרשימות והתיקים והמוסדות לא ידעו לתת עצה. הם חיו כל אחד את חייו שלו בלבד, יתום מהוריו, ויתום גם מאחיו האבוד.

ואחרי חמישים ושלוש שנים קרה הנס. מישהו אמר, מישהו שמע, ונפרצו גבולות הארצות והלבבות. יום אחד הם הצליחו לשוחח מרחוק, וביניהם הים הגדול והזמן שכמו כווץ בלבבם. הם סיפרו את רגע פרידתם האחד לשני והשני לאחד. הם שיחזרו ביחד את כל תולדות המלחמה, החיו בשיחתם את חיבוק האמא והאבא, צחקו שוב במשחקי ילדותם. הם תיארו במשפטים מעורבבים את חייהם במחנה, ושוב הם חשו את צינת הצריפים המצחינים, אשר למרות ניתוקם נראה היה שנוצקו בתבנית הרוע האחת האינסופית, והיו נראים כצריף אחד.

ואחרי כל זה הם נפגשו. נפלו זה על זה בבכי של חיבוק אוהב. המלחמה נסתיימה, והם היו שוב יחד, כדי לא להפרד עוד לעולם.

עדיין הם חיים, בשכנות ובשיתוף שרק אחים ידעו לזרוע. והם קרובים ואוהבים, על אף חמישים ושלוש השנים, ועל אף שנתברר להם כבר אז, כשנפגשו, שרגע פרידתם הוא שני רגעים שונים, אשר התרחשו במחנות מרוחקים, לארבעה אחים.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: