שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

π

המכשפה גרה בקצה הרחוב, בבית השני מהפינה. הייתי עובר שם בדרך לבית-הספר כשהייתי ילד, ומנסה להציץ אל החיים שלה דרך השיחים, בלי לעצור. היה לה בית מוזר, שנראה כמו איזה מחסן מוזנח שמישהו הוסיף בחצר. לפעמים הייתי גם רואה אותה מרחוק, לפעמים רק החתול שלה ישב על אדן החלון, ולפעמים ראיתי אותה מכשפת, אבל אף אחד לא האמין לי.

בכלל, אני חושב שכל השקרים שהמצאתי כשהייתי ילד קצת גרמו לילדים אחרים להתרחק ממני. אני לא יודע למה המצאתי את השקרים. אני חושב שעשיתי את זה דווקא כדי להשמע כמו מישהו שכדאי להיות חבר שלו, אבל אלה שרצו להיות חברים שלי היו רק אלה שהאמינו לי, והם היו טיפשים, שלא רציתי להיות חבר שלהם, כי אני לא הייתי טיפש אף-פעם.
אולי דווקא בגלל זה המשכתי לשקר, כי תמיד רציתי שסוף-סוף יאמינו לי גם החכמים. אולי גם אהבתי קצת את העולמות ואת הסיפורים שהמצאתי, שהיו הרבה יותר מעניינים מהחיים.

התחלתי לרכב על אופניים רק בגלל שלא היו לי הרבה חברים. כשכולם שיחקו כדורגל או כדורסל, אני הייתי עולה עם האופניים בעליה התלולה אל הגבעה שעליה היה בית-הספר שלי, עוצר לשתות שם מים מהברזיה, מסתכל עליהם, וממשיך לרכב בדרך למטה, הביתה. אהבתי את הזיעה, אהבתי את הרוח על הפנים שלי, ואהבתי להיות לבד על האופניים ולחשוב, ולהמציא עולמות מעניינים.

כולם יודעים שאסור לעלות עם אופניים על מדרכה בזווית חדה מדי. הגלגל הקדמי עולה, והאחורי מחליק על אדן המדרכה ולא מצליח לטפס. בדרך-כלל זה מסתיים בנפילה, כמו שקרה לי בערך בגיל 15, בדיוק מול הבית של המכשפה. כשהרגשתי שאני מאבד שיווי משקל קפצתי הצידה ונתתי לאופניים ליפול. אחר-כך הרמתי אותם, ואז גיליתי שהשרשרת שלהם נפלה. זאת היתה הפעם הראשונה שהרמתי שרשרת של אופניים בחזרה אל השיניים. לא מסובך. אבל הידיים התלכלכו לי בגריז שחור.
נכנסתי לחצר לחפש ברז. הלב שלי דפק מפחד. הברז היה בדיוק מול החלון של המכשפה, וככל שהתקרבתי אליו הרגשתי את הכישוף שלה מתקרב אלי ועוטף אותי.
היא חייכה מהחלון שלה והציעה לי להיכנס ולשטוף את הידיים אצלה, ואני הרגשתי איך אני נשאב פנימה אל החיוך של שערה הפרוע, ואל גופה הבשרני.
הבית שלה היה חשוך כמוה. היא הביטה בי כשרחצתי את הידיים, ואני הבטתי על הקירות המתקלפים. אחר-כך היא הציעה לי תה ועוגיות. אני סיפרתי לה על אליפויות האופניים שלי, והיא סיפרה לי על מעגלים. לא את הכל הבנתי. היא אמרה שכל העולם מורכב ממעגלים שחיים בתוך מעגלים וליד עוד מעגלים, וקווים ישרים שחוצים אותם. היא אמרה שהחיים שלנו נשלטים על-ידי מספרים, וסיפרה לי אפילו על כמה מספרים מוזרים כאלה, ועל איך שהם חיים איתה בבית.
אחר-כך שכבתי איתה. גם את זה לא ממש הבנתי באותו זמן, וגם זמן די ארוך אחרי-כן.

אף אחד בכיתה שלי לא שכב עם אשה, ואף אחד לא אהב מתמטיקה. כולם שיחקו כדורגל וממילא לא האמינו לי, אז אני פשוט המשכתי לנסוע באופני המירוץ שלי עוד ועוד, ולחשוב על המספרים של המכשפה.
ואז, ביום אחד של רכיבה, אחרי כמה קילומטרים, גיליתי את השיטה לחשב את פיי. החישובים השתלבו לי עם סיבוב הדוושות, עם העליות והירידות בכביש, ועם יחסי השיניים של ההילוכים - והכל ביחד פשוט התחבר לי בראש איכשהו. כל סיפרה דרשה ממני עוד זמן של חישובים, וכל הזמן הזה היה שווה עוד קילומטרים. הגלגלים של האופניים הסתובבו כאילו מעצמם, ואני לא הרגשתי את המאמץ של הרכיבה בגלל שהייתי מרוכז במאמץ של החישובים.

עם פיי וכל הספרות חסרות הסדר שלו זכיתי בסוף באליפות הארץ לנוער באופניים. חציתי את קו הסיום הרבה לפני כולם, כי לאף אחד לא היתה שיטה כמו שלי. אף אחד לא אהב מתמטיקה, אף אחד לא אימן את המוח שלו בשקרים כל הילדות, ואף אחד בטוח לא פגש את המכשפה מקצה הרחוב.

עברו הרבה שנים מאז. בינתיים עזבתי את האופניים, למדתי לחשב עוד דברים חוץ מפיי, וזכיתי גם בכמה פרסים שקשורים בזה. וככל שאני חושב על זה, הדבר הכי מוזר בעיני הוא שהיום כל החברים שלי בפקולטה למתמטיקה מסוגלים לדמיין ולקבל את זה שהייתי אלוף הארץ לנוער באופניים, ואפילו את זה שאיבדתי את בתולי לאיזו מכשפה שגרה עם חתול שחור, אבל צוחקים עלי כשאני אומר שהיתה לי שיטה לחשב בראש את כל הספרות של פיי.
חבל שאני לא זוכר אותה.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: