שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

צו ירושה

אף פעם לא אהב את חיפה. הנמל נראה לו מאובק מדי, ההר נראה לו קרוב מדי, ופקקי התנועה העיקשים בכביש המפויח החוצה את העיר שיוו לה בעיניו התנהלות של שיירת גמלים במדבר.
הוא לא ביקש לעצמו לקוחות בעיר הזאת. לפיתוח כרסו הספיקו לו אלה של גוש-דן. ממילא כבר הבין שחבירה אל השורה הראשונה של עורכי-הדין לא תהיה מנת חלקו, והסתפק בכריתת חוזים יבשים, בוררויות טרחניות, והנאה צרופה מליטוף שולחן הכתיבה הרחב והמפואר שרכש למשרדו.
בצעירותו אמנם עוד חלם על החבילה השלמה: משרד מפואר, תיקים עשירי תהילה, התרועעות עם נבחרי הציבור, רומן תאוותני עם מזכירתו. אך עם השנים נשרו כל החלומות האלה בזה אחר זה עם שערות ראשו, וכל מה שהצליח להציל מהם היה את שולחן העץ המפואר, עליו נחו, כמקובל, תמונות של אשתו ושני ילדיו. כבר התרגל לאורח חיים רגוע זה, וכבר לא ביקש לעצמו הרפתקאות ותהילות, ובטח שלא לקוחות בחיפה.

רק כשהגיע בחזרה למשרד ופתח את התיק ראה שכל המסמך נעלם לו. הוא רוקן את תוכן התיק על השולחן, הפך בו ונבר בו, וצו הירושה לא היה שם. כאילו לא די בכך שנסיעתו לחיפה היתה לחינם, עכשיו גם קיבל חוסר התוחלת הזה תוקף רשמי.
את הבית שם לא הצליח למצוא. מיטב נהגי המוניות בעיר הצפונית לא מצאו את הרחוב אותו חיפש, ומצדו השני של מספר הטלפון שהיה ברשותו לא היה מענה. כשעתיים חיפש, מזיע, חנוק בחליפתו, בצהריים נכנס לאיזו מסעדה שהיתה הרבה מתחת לציפיותיו, אחר-כך שוב ניסה את הטלפון, ואז התיאש סופית ולקח את הרכבת חזרה לתל-אביב.

ובין כל אלה, כך התחוור לו, נעלם צו הירושה. הוא זוכר שעיין בו ברכבת, עוד הספיק לכתוב לעצמו כמה הערות. גם במונית אחז בו כנראה. ניסה לאמץ את מוחו ולמצוא היכן זנח את המסמך, ולא הצליח. אך ככל שחשב על העניין הבין שמלבד אי הנעימות שבחשיפת אותו צו ירושה לעיני זרים, לא היה פה נזק ממשי. מיד יקרא למזכירתו הנאמנה והיא תדפיס עותק חדש מן המחשב. זאת בהנחה שעותק כזה יהיה דרוש, שהרי הלקוחה נעלמה עוד לפני צו הירושה שלה, ומכאן יש להניח שנסיעתו לחיפה לא רק שהיתה מיותרת, אלא שהיתה ככל הנראה גם האחרונה.

אך לחיים יש תחבולות משל עצמם, גם כדי להחזיר אנשים לחיפה. בדיוק כשרצה לקרוא למזכירתו, הקדימה היא אותו וביקשה להעביר אליו שיחת טלפון ממישהי שטוענת שמצאה מסמך אובד שלו. היא היתה נחמדה, הגברת החיפאית. סיפרה שמצאה את המסמך במקום בו איבד אותו, וטלפנה מיד למספר המופיע בראש הדף כדי להחזיר אותו לבעליו. הוא הודה לה, רשם את כתובתה על פתק, אבל החליט ששתי נסיעות לחיפה באותו היום הן משימה כבדה מדי עבורו. יואיל המסמך וימתין עד מחר, שום נזק לא יגרם.

וכך מצא את עצמו למחרת, יושב פעם נוספת ברכבת לבוש בחליפה ואוחז בתיק העור שלו, בדרך לחיפה, אל האשה שמצאה את צו הירושה שלו.
הפעם מצא את הבית, אפילו בקלות מפתיעה. עלה במדרגות ומצא את דלת הדירה פתוחה, כשבתוך הבית יושבים בני המשפחה שותקים ומרצינים. שאלו אם הוא עורך-הדין, והוא ידע שמראהו הסגיר אותו, ומשהו בו דווקא שמח בכך. "תודה על שהצלחת להגיע מהר כל-כך", אמר זה שלחץ את ידו.
הוא חייך במבוכה והסכים לשתות משקה קר. משום מה נראה היה שכולם מביטים בו ומחכים דווקא למוצא פיו. "שוחחתי איתה אתמול בצהריים", אמר לבסוף, מנסה כהרגלו לברור את מילותיו בקפידה. "היא הזמינה אותי לכאן, אתם מבינים, היה בידיה איזה צו ירושה..."
ואז נאלם אל מול תמונתה של האשה, שנגלתה פתאום לעיניו, מונחת על כוננית הטלפון. היא היתה מחייכת ומטופחת. לבושה בצניעות, כפי שהיתה לבושה דירתה, ונראתה כל-כך חסרה כאן. גם כדי להבהיר את המצב, אבל גם בלי כל קשר לכך.
"אנחנו יודעים", אמרה אשה נאה, כבת גילו, ועיניה כבדות מאיזה רגש של אובדן. "אמא באמת כתבה שנפתח את המעטפה בנוכחותך. אבל ביקשה שנעשה זאת רק בתום ימי השבעה".



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: