שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

מרק עוף, פירה, וקציצות בשר

היה בו משהו כבד, אפילו בהליכה הפשוטה בשביל המוביל לבית של מיכה היכו סנדליו הפשוטים על המדרכה באופן שלא החמיא לה. מוחו הוטרד מעניין ההלוואה ההיא, והדאגה הזאת חלחלה דרך מצחו לכדי קמטים שנראו מרחוק כמו קמטי רוגז.
הוא דפק על הדלת, נחוש להסדיר את העניין הזה סוף-סוף. כבר זמן רב רצה ולא ידע איך, או לא הצליח לתפוס את מיכה, או שהחיים זימנו לו איזה תירוץ אחר.

את הדלת פתחה לו גלית. הוא הספיק עוד לשאול אם אביה בבית לפני שהבחין שהיא לא רק גדלה להיות נערה שיכולה להצית אש במדבריות גיל העמידה, אלא נראתה כמי שגם ידעה את זה. היא לבשה תחתונים וחולצה דקיקה, שכאילו היתה תלויה על זוג שדיה החצופים, ולא נראתה מוטרדת מנוכחותו של הגבר הזר על מפתנה.

הוא גימגם משהו על ההלוואה ועל מיכה. "הוא לא בבית." היא ענתה. "הוא השאיר לך מעטפה פה".
הוא נכנס אחריה בשקט, אבל הדלת נטרקה מאחוריו והבהילה אותו. היא נתנה לו את המעטפה החתומה, והלכה אל המטבח, כשהוא המשיך לעמוד שם, מחזיק במעטפה ולוחץ עליה בידיו מעט חזק מדי.
גם כשעמדה בגבה אליו ידעה שהוא מביט בתחתונים התלויים ברפיון על ישבנה. וגם כשניסה לקיים איתה שיחה שתסיח משניהם את כל זה, ידעה שמצחו מזיע.

"מה את מכינה שם?", ניסה להתעניין.
"פסטה", ענתה לו בלי להסתובב אליו.
"את לא אוכלת בחדר-האוכל?", שאל, ונזכר שבאמת לא ראה אותה שם כבר זמן ניכר.
היא הסתובבה אליו והוא נסוג כחצי צעד. מבטה היה בטוח וחודר. "מה היה שם היום לאכול?" ענתה בשאלה.
הוא היסס לרגע. לא לזה ציפה. ניסה לשחזר בראשו את מה שלקחו שם ידיו כשעה קודם כבכל יום, מבלי לתת על זה את הדעת.
"היה מרק עוף, היה פירה... קציצות בשר..."
"אתה מבין למה אני לא אוכלת שם?" ענתה במעין שאלת מחץ, שכוונה כנראה להיות תשובת מחץ. אלא שהוא לא היה האיש שיכול להבינה כך, והיא לא הבינה שאדם שיכול להבין תשובת מחץ מסוג זה לא היה נזקק לה מלכתחילה.
"את לא אוהבת את הקיבוץ?" המשיך את שאלתו הקודמת.

בראשה כבר עלה שוב אותו נאום שנשאה מול הוריה אינספור פעמים, על הקיבוץ הזה, על חייהם וחייה, על העבר והעתיד, ועל איך שתבשל פסטה כך בדירה משלה, בעיר. אבל במקום לשאת שוב את הנאום היא הרגישה עצמה מפשיטה את חולצתה, מקמטת אותה בכף ידה, ומוחה בה את אגלי הזיעה הרבים ממצחו.

הוא הביט בגופה הצעיר, והרגיש את לבו הזקן פועם. שניהם נשתתקו. היא נצמדה לגופו, ומשכה אותו מטה, אל הרצפה הקשה.
אחרי שגמר נשארו לשבת שם ולשתוק מעט. שניהם הזיעו עכשיו. היא עישנה סיגריה והוא המתין בסבלנות שתסיים. היא מעכה את הסיגריה אל מאפרה שהיתה מונחת על השולחן. סליל דק של עשן המשיך לעלות שם, אבל היא כבר קמה, ולבשה שוב את תחתוניה ואת חולצתה המוכתמת בזיעתו.

כשעמדו ליד הדלת עוד ניסה למלמל איזה תירוץ מכוח התבנית, אבל לא היה לה צורך בזה. ידיו החזיקו שוב את המעטפה שהתקמטה ונכתמה בזמן ששהה שם. היא סגרה אחריו את הדלת וחזרה אל המטבח, אל הפסטה שלה, שכבר צפה מפוררת ורכה בסיר.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: