שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

זהב

תל אביב, 1988. בשעה עשר ושלושים בבוקר כבר לא היו גיורא וטלי נשואים. הם יצאו מפתח הרבנות, ובבת-אחת הוקפו בחום ובלחות האיומים של הקיץ. מבניין הרבנות אפשר לצאת נשואים או גרושים, ואי אפשר להבחין במבט ראשון מי הוא מי, כי תמיד יוצאים הזוגות בפנים שמביעים תערובת מוזרה של אושר ודאגה לעתיד.
גיורא התחיל להזיע. הם עמדו מול פתח הרבנות ולא ידעו איך להיפרד. הוא הביט בה, והיא הביטה בו, ואחרי כמעט דקה של שתיקה הוא אמר פשוט 'להתראות'. טלי גם אמרה 'להתראות' ושניהם הסתובבו והתחילו ללכת בכיוונים הפוכים. טלי נכנסה למכונית שלה התניעה ומיד הפעילה את המזגן. גיורא התחיל ללכת ברגל לאט ושקע כהרגלו במחשבות על החיים. טלי הוציאה מהתיק את טבעת הנישואין שלה. כל מה שרצתה הוא להשאיר את הפרק הזה בחייה מאחור, כמה שאפשר מאחור. היא הסתכלה עליה לרגע והמשיכה לנסוע. כשהגיעה אל החנות של הצורף היא נכנסה ונתנה לו את הטבעת. הוא הסתכל על הטבעת ואז על טלי, הוציא מהמגרה מעטפה עם צ'ק לפי הסכום שעליו סיכמו כבר אתמול ונתן לה. היא פתחה את המעטפה, בחנה את הצ'ק ויצאה. הצורף הכניס את הטבעת למעטפה שעליה כתוב 'להתכה', ואת המעטפה הוא הכניס למגרה.

אוסטרליה, 1970. ביל וטוד גמרו להעמיס על המשאית את כל גושי המתכת שעברו שטיפה ראשונית. הם נפרדו בלחיצת ידיים חזקה, לחיצה של פועלים. ביל ניגב את הזעה וחזר לפתח המכרה כדי להמשיך לעבוד. טוד נכנס למשאית והתחיל לנסוע לכיוון מפעל הזיקוק. אחרי עשרים דקות הגיע טוד אל המפעל. הוא פרק את המשאית ביחד עם עוד כמה פועלים, וגושי המתכת נכנסו לתהליך הכימי הארוך שיהפוך אותם מגושים כבדים ומכוערים למטילי זהב נוצצים ומגרים. אחרי חודש בערך, ברכבת ארוכה, יצאו מטילי הזהב לדרך אל הנמל.

מרסיי, צרפת. אוניית המשא "בסטיליה" מזדחלת לאיטה אל תוך הנמל. בתוכה כמות נכבדה של זהב היישר מאוסטרליה. באוסטרליה יש הרבה זהב, ובצרפת יש הרבה נשים שאוהבות זהב, וכדי לאזן את המצב עובדים ביל וטוד ועוד הרבה אחרים בתעשיית הזהב, שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה זה שהיא נוצצת. שלושה שבועות עברו עד שהגיע המשלוח אל מפעל התכשיטים "דה ואלרי" בלימוז'. שלושה מבכירי העובדים התחילו לעבוד על הצמיד בעיצוב חד פעמי של מי שנחשבה לגדולת מעצבי התכשיטים בצרפת באותם ימים - מרי איזאבל מורו. גב' מורו עצמה עקבה אחרי העבודה מקרוב. היא היתה מאוד קפדנית ולכן רוב האנשים לא סבלו אותה, אבל הם תמיד היו נחמדים אליה, כך שהיא לא ידעה את זה. בכל מקרה, היא היתה מוכשרת מאוד. הצמיד הזה, שהיה מעוצב בקו מודרני אבל עם אלמנטים קלאסיים - אפילו שמרניים - היה מקסים. אפילו הפועלים, שרגילים לראות תכשיטים יפים, הסתכלו עליו בהערצה. הם רצו אותו לעצמם. כל אחד דמיין את עצמו מעניק את הצמיד הזה לאשתו ליום ההולדת. אבל הפועלים לא יכלו להרשות לעצמם את הצמיד היקר הזה. הם נשכו את השפתיים והמשיכו לעבוד, וגב' מורו לקחה את הצמיד בדרך אל אשת עורך-הדין המצליח, גב' ברנרד.
פריז. גב' ברנרד לא הצליחה לנתק את עיניה מהצמיד המדהים שלה. גם עורך-הדין אנטואן ברנרד חייך בסיפוק. שניהם ידעו שמחר בנשף חג המולד גב' ברנרד תהיה נוצצת יותר מכולן. ואכן, גב' ברנרד נראתה נפלא עם הצמיד החדש ועם השמלה השחורה הארוכה שעורך-הדין אנטואן ברנרד קנה לה לפני שבוע במיוחד לחג המולד. חודשיים תמימים שהה הצמיד בבית משפ' ברנרד עד לאותו לילה בו פרצו גנבים וניקו את הבית ממזומנים ותכשיטים בעוד הזוג ברנרד ישן שנת ישרים במיטת העץ בסגנון לואי הארבע עשרה. כשהתעוררו בבוקר הם היו המומים. גב' ברנרד בכתה, ועורך-הדין ברנרד נשבע שאם יפול לידיו הגנב השפל הזה הוא יתקע אותו בכלא המסריח ביותר בצרפת כדי ללמד אותו לא לפרוץ לבתים, ובמיוחד לא לבית של הזוג ברנרד. אבל עורך הדין ברנרד היה חסר אונים, כי באותו זמן היה הצמיד היקר, בעיצובה של אמנית התכשיטים מרי איזאבל מורו, כבר מעבר לגבולות צרפת.

סרגוסה, ספרד. חוליו - כפי שכינו אותו גם חבריו לכנופיה וגם השוטרים הספרדיים המיואשים - בחן במבט משופם את התכשיט המעוצב להפליא. אבל בשביל חוליו היה התכשיט הזה חסר ערך. מה שהיה חשוב זה הזהב שממנו הוא היה עשוי. הוא אחז אותו בכף היד, טילטל אותו מעלה ומטה ועצם את העיניים כדי להעריך את המשקל שלו. חיוך רחב נמתח על פניו. הוא היה מאוד מרוצה מהסחורה שהגיעה מצרפת. הזהב הוא בינלאומי. הוא נצחי. ואת זה אי אפשר כמובן להגיד על יצירת האומנות שהוכנה ממנו ונקראה 'צמיד'.

העיר ניו יורק, ארה"ב. טוני הצורף הסתכל בגוש הזהב שהגיע אליו בדרך לא דרך. הוא יכול היה לדמיין מאיפה הזהב הזה בא, אבל הוא העדיף לא לחשוב על זה. העיקר שהוא השיג אותו במחיר מציאה, ועשה עיסקה טובה. אחרי כמה ימים היה הזהב מעוצב בצורת שרשרת דקה לצוואר, פשוטה, עדינה, ולא יקרה. כבר באותו יום נמכרה השרשרת לגב' פיטרסון, שנתנה אותה כמתנה ליום הולדתה העשרים של בתה, בברלי. בברלי כבר מזמן לא היתה מאושרת כל כך. היא חיבקה ונישקה את אמא שלה, וכמעט בכתה מרוב התרגשות. משפחת פיטרסון היא משפחה פשוטה, ולא בכל יום מקבלת בברלי מתנה יקרה כל כך. היא ענדה את השרשרת כמעט שנה וחצי ולא הסירה אותה לרגע. בשבועות הראשונים היא היתה שולחת יד וממששת אותה מדי כמה דקות כדי להאמין שזה לא חלום.

מיאמי ביץ', ארה"ב, קיץ 1972. זה היה ביום השלישי של החופשה. כשבברלי חזרה לחדר במלון היא שמה לב פתאום שהשרשרת שלה איננה. היא חיפשה אותה בכל מקום - במזוודות, בארונות, במקלחת, במסדרון, ובחדר האוכל. אחרי שהתייאשה מכל החיפושים היא התיישבה על קצה המיטה ובכתה. היא חשבה על אימא שלה. איך היא תספר לה את זה?
למחרת ישב דני בחוף ושיחק עם החול. פתאום הוא הרגיש שהיד שלו נתקלת במשהו קשה. הוא הוציא את היד מהחול ושלף משם שרשרת זהב דקה. מבטו התחלף בתוך שניות מאדישות של חוף-ים, לפליאה חסרת-תקדים, ומשם לחיוך רחב. הוא בסך-הכל קיווה למצוא עבודה טובה ולטייל קצת, והנה הזהב מחכה לו ממש ברחובות.

באר שבע, ישראל, 1973. לדני לא היה מה לעשות עם השרשרת שמצא באמריקה. אחרי שלכל החברים שלו כבר נמאס לשמוע אותו מספר על הרגע הזה במיאמי שבו הוא מצא בתוך החול שרשרת זהב, הוא הבין שאין לו טעם לשמור אותה למזכרת. הוא החליט למכור אותה לחנות תכשיטים ולקנות בכסף שיקבל מתנה לרויטל, החברה שלו. הוא ניגש לחנות ואפילו לא התמקח עם הצורף. רק אחר כך הוא חשב שאולי היה יכול להשיג מחיר טוב יותר, וקצת הצטער.
הצורף מבאר שבע מכר את השרשרת להתכה וקיבל כסף נאה. בכסף שקיבל הוא עשה את הקניות לחגים, ולא היה אכפת לו מה עלה בגורל חתיכת הזהב הזאת, בדיוק כמו שלא היה אכפת לו מאיפה היא הגיעה לישראל, ואליו.

רמת גן, ישראל, מפעל התכשיטים "קרן אור". פיסת הזהב, שהצטרפה בינתיים לפיסת זהב גדולה יותר, נכנסה לפס הייצור בלי תשומת לב מיוחדת, וממנה יצקו עשרות טבעות זהב - כולן בתבנית אחידה ופשוטה, אבל אלגנטית מאוד. הטבעות נשלחו לחנויות תכשיטים ברמת גן ובתל אביב. פיסת הזהב הקטנה הפכה לטבעת בחנות תכשיטים בינונית בתל אביב, ופיסות זהב חדשות נכנסו למפעל "קרן אור" והפכו לתכשיטים אחרים.

תל אביב, סוף 1973. גיורא ידע שהוא צריך לקנות לטלי טבעת נישואין מרשימה, אבל הוא גם ידע שאין לו הרבה כסף. אחרי חיפושים של יום וחצי הוא מצא בדיוק את מה שהוא חיפש: טבעת זהב פשוטה ואלגנטית. הוא שילם למוכרת שחייכה ואיחלה לו "מזל-טוב", ונזכר כמה שהוא אוהב את טלי, וכמה שהוא רוצה שכל החתונה הזאת כבר תהיה מאחוריו.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: