שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

חיים שלמים ברגע

היא לא היתה אשה נחמדה, כך אמרו כולם.
החיים לימדו אותה להיות קשוחה. כך היה יכול לומר עליה מי שהיה עוצר לרגע וחושב. אבל אף אחד לא עצר לחשוב, והיא נאלצה לעשות זאת לבד. החיים לימדו אותה להיות קשוחה, ולא לתת לאף אחד את מידת הנחמדות שלא יתן לה. ומתוך חייה הקשים צמחה אל חייה הקשים יום אחרי יום.

עוד כשהיתה ילדה ידעה שחייה יהיו עצובים. יש ילדים כאלה, עצובים מיום היוולדם. למזלה היתה בה הבינה לבנות את עולמה בעצמה, בלי להזדקק לילדים האחרים, שהתחברו תמיד רק עם ילדים אחרים.
כשבגרה לנערה שנאה את גופה, וגופה שנא אותה. אבל מתוך בחירתה למדה להתרחק ממנו במידה שאפשרה לה לא לשכוח, אבל גם לא לזכור. היא כבר ידעה אז שלא תהיה יפה אף-פעם, וגם את מידת הנחמה של פיצוי החוכמה על החזות לא נטלה מן העולם, וכל שנותר לה - ברירתה היחידה - היה להיות קשה.
כבר התרגלה לחיות בשריון השגרה, לסלול לעצמה את דרך חייה לעתיד לבוא, בשביל שאף אחד לא רצה לפסוע בו. כבר השלימה עם היותה בת זן אחר, כבר היה לה טוב להתעשר במטבע מבטם השונא של כולם, בו קנתה את חירותה בת האלמוות.

בבוקר היתה אוספת את שברי החלום, משליכה אותם בביטול וממשיכה הלאה, אל חייה הידועים לה מראש. בערב היתה מתחפרת במערומיה אל ספרים של מסעות זרים. ובין הלילה הזה הבלתי נגמר לבין הבוקר שתמיד סיפרה שהיא אוהבת את השקט שלו - בין שני אלה הוא פילס לעצמו את הדרך.
אל תעשה את זה, היא אמרה לו, והוא עשה. אל תגרום לי ככה להתאהב בך, ואז תלך כמו שהלכו כבר לפניך, כמו האחד שהיה וברח, כמו עשרות שידעו רק לקחת. אל תעשה את זה. והוא לא הרפה, בעקשנות שרק חוסר יכולתו להסבירה היה גדול ממנה. עמד מולה ומדד אותה במבטו, וליטף אותה בדיבוריו, וחיפש את הרגע הנכון להביאה אליו.
במסעדה היו כאילו רק שניהם, ובחוץ עמדו והוא קרב אליה, ונצמדו לנשיקה באוויר הפתוח, מול כולם, בלי שמישהו מהרחוב ידבק בבושה שלה כלפיה, וזאת היתה הנשיקה הראשונה ביותר שהיתה לה.

הוא ידע להסתכל עליה כפי שאף אחד לא ידע. היא הרגישה שאותו מבט שאלפים כמוהו היו כבר, מצא בה את המשהו החסר. את אותו הדבר שהיא עצמה איבדה בין שכבות גופה.
שיני הפלדה של המלכודת ננעצו בשריון נפשה. היא רק רצתה לחיות איתו לתמיד, לא יותר. והוא רק רצה אותה איתו, ושוב חזרו ביחד להיות שני הילדים הדחויים שהיו, חלשים ובני מום, הוא מחזק אותה והיא מחזקת אותו בבדידותם, ואין חזקים מהם יחד.

ביחד פילסו לעצמם את השביל שאיש לא יכיר. שונאים עצמם ואוהבים זה את זו, אוחזים יד ביד עד שנשתכחו מהם ימי צעירותם המרוחקים והקרים, עד שהיו לגוף אחד.
וכשעמדה מעל קברו ידעה שמת גם משהו ממנה, כי בלעדיו חייה היו חיי עוני וחלומות, ובדמעותיה זרעה את ימיה בלעדיו, כבדים וארוכים, שוקעים לאט איתה.
לא רחוק משם, בסוף ימיה, באו לחלוק לה כבוד אחרון כל אלה שיפנו משם אחרי רגע. ורק היא תשכב בדום ולא תספיק עוד לעשות את חשבון ימיה, שלא היו עוברים עד כאן בלי הרגע הזה שבו הביאה אותו אליה, הרגע שבו נולד הוא בראשה.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: