שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

קסם

הד מחיאות הכפיים ליווה אותו ואת חיוכו גם בדרכם הביתה. בדרך להופעה הוא תמיד נהג להשמיע לעצמו מוסיקה מרגיעה, אבל בדרך חזרה הוא תמיד שתק, ונתן לאותן מחיאות כפיים להתנגן שוב ושוב בראשו, לתת לו עוד כמה דקות של קסם עד שיחזור לדירה הקטנה ולחיים הקטנים שלו.
כשהגיע הביתה החנה את המכונית ויצא, עדיין מחייך. הוא ניגש לתא המטען ופתח אותו, וחיוכו קפא, ואז נשטף בזיעה הקרה ונעלם. הוא הפך עוד קצת והציץ מאחורי החבילות, אבל ידע שהוא עושה את זה רק כדי לצאת ידי חובתו. הכלוב עם השפנים לא היה שם. הוא כנראה השאיר אותו מאחורי הקלעים.
אחרי רגע התעשת. הוא נכנס בחזרה אל המכונית, התניע אותה, ויצא בחריקת גלגלים שוב לעבר המתנ"ס, נושך שפתיים בתקווה שעוד יהיה שם מישהו שיכניס אותו פנימה.

הוא האיץ במכוניות שנסעו לפניו, אבל אלו לא שמעו את צעקותיו. הוא נסע מהר, חתך מכוניות מימין ומשמאל, וכל הרמזורים היו אדומים ומחכים באדישות לקללות שלו. כשהגיע לכביש המהיר התלבט אם לבחור בו או לפלס דרך בין הרחובות הקטנים שהכיר היטב. הכביש המהיר עלול להיות עמוס בשעות האלו. הרחובות הקטנים מלאים ברמזורים. הבחירה קשה. ואז הופיע מולו הילד.

הוא היה מכור למחיאות הכפיים של הילדים המשתאים בהופעות, אבל ילדים הם גם אלה שתמיד הפחידו אותו. למבוגרים, הוא ידע, אפשר למכור כל קסם שבעולם. קל לרמות אותם. הילדים עדיין לא מאומנים, ועדיין מביטים לפעמים למקום הלא נכון - למקום שהוא לא רוצה שיביטו אליו. ילדים יכולים לחשוף את האמת בדרך שמבוגרים יודעים רק ללגלג עליה.
גם בהופעה הזאת היה ילד אחד כזה, שהתרכז יותר מדי בזריזות ידיו. עיניו הגדולות המביטות בו בהערצה שיכולה בקלות להתפרש כלעג, ויכולה באחת להפוך לזלזול - העיניים האלו הביטו בו גם עכשיו, כשעמד בבחירה בין שתי הדרכים. הוא הזיע. החליפה השחורה הצמודה לא היתה נוחה לו עכשיו. המכונית הגדולה והישנה היתה לו מסורבלת מדי עכשיו, וכל כוחות הקסם שלו לא עזרו לו. אפילו את הילד לא הצליח להעלים משם.

הבחירה שלו לא היתה נכונה. כל המכוניות החליטו לנסוע באותו כביש שהוא בחר. מה שרצה יותר מכל דבר באותו רגע היה פשוט להיות קוסם. קוסם אמיתי, שיכול להעלים את המכוניות בלחישה קלה, או להעלים את עצמו משם בהבל פה, ולהופיע שוב בפתח המתנ"ס, אפילו בלי מחיאות כפיים.

אבל את הקסם הזה הוא לא ידע לעשות. במקום חיוך הקוסם עטה פיו הבעה זעופה, ובמקום מילות הכישוף הוא סינן קללות אל הילד המסכן, אל עצמו, ואל מכוניתו המקרטעת. חמש דקות לפני שהגיע עשו הקללות את שלהן, והמכונית נעצרה ושבקה חיים. הוא ניסה להתניע אותה ולא הצליח. הוא יצא ממנה, טרק את הדלת, בעט בה וקילל שוב, אבל שום דבר מאלה לא עזר. היה נדמה לו שוב שכולם מסתכלים עליו, עומד ברחוב בחליפה שחורה של קוסם, עם מכונית תקועה, בלי שפנים, ובלי כסף. היה לו רק מטבע אחד בכיס החליפה. הוא הוציא את המטבע והביט בו לרגע, והילד הקטן שליווה אותו חיכה שזריזות ידיו תהפוך אותו לשטר גדול. אבל המטבע נשאר מטבע, ורגליו התחילו להוביל אותו לכיוון המתנ"ס.

כשהגיע, מרוט וסחוט בחליפתו הנוצצת, מיהר אל השער הפתוח, הוא נכנס לאולם מהכניסה הראשית, רץ במורד המדרגות ליד המושבים הריקים, וטיפס על הבמה, שוב חדרו מבטי הילד ההוא מאחד המושבים, אבל הוא כבר נכנע לו, ואפילו לא הביט בחזרה. הוא הסיט את הוילון השחור שהפריד בין הבמה לחדר הקטן שמאחוריה, ורץ אל כלוב השפנים שהשאיר שם לקול מחיאות הכפיים כחצי שעה קודם לכן.

אבל השפנים לא היו שם. רק הכלוב הפתוח שלהם עמד אילם וריק מולו. הוא הסתובב וחיפש את השפנים בכל פינות החדר, ואז שוב נתקלו רגליו בילד ההוא, וכמעט שרמסו אותו.
הילד החזיק כמה קלפים בידו והביט בעיניו התמימות למעלה, אל הקוסם המיוזע. "תבחר קלף" הוא ביקש בקול מחויך, והקוסם אימץ את מצחו וחיפש דרך להגיד לילד את כל מה שחשב עליו, ואת כל מה שחשב על כל הילדים האלה שמסתכלים על הידיים שלו בהופעות, אבל הוא שתק.
"תבחר קלף!" האיץ בו הילד שוב.
ידו שלפה לאט ובהיסוס קלף אחד מהחפיסה הקטנה.

"תגיד, ילד" הוא שאל, "ראית אולי את השפנים שלי?"
"נעלמו לך הארנבונים?", שאל הילד בפליאה.

הוא התכופף והישיר מבטו אל הילד, והילד הביט בו בעיניים גדולות וחכמות.
"שני השפנים הלבנים שלי, היו פה בכלוב..." הוא ניסה להסביר.
"ארנבונים. קוראים להם ארנבונים, לא שפנים", אמר לו הילד בשקט, ואז לקח מידו הרועדת את הקלף שהחזיק, והלך משם.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: