שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
הסיפור "אחרית" נכתב בשנת 2014 עבור תחרות פרס עינת לסיפורת ספקולטיבית.

אחרית

גם המסע הארוך שעברו לא טישטש לרגע את הזכרון הברור והחד מי הם, מאין באו, ומהי התוכנית שהיתה להם. ואתם הייתם שלווים, כמעט ניתן לומר "שאננים", כאשר לעת ערב כתום וצלול הופיעו באופק חמש ספינות החלל שלהם, וברעש גדול נחתו בטבור ארצכם.
המישור המדברי נבחר בקפידה מראש. הרעש הגדול התחלף שוב בשקט, ענני האבק שקעו במערבולות הולכות וקטנות, ובחדר הפיקוד המרוחק צהלו באנחת רווחה כשנפתחו הדלתות הכבדות, ונאמרה ברשת הקשר מילת הקוד המוסכמת והמנחמת. אחד אחד הם ירדו בזהירות מכבשי החלליות, אוחזים במיטב טכנולוגיית הנשק שלהם, משננים שוב את כל המידע שלמדו אודות ארץ המטרה, אך מוכנים גם לכל צעד מפתיע שלכם.
צעד מפתיע כזה לא הגיע, כמובן. לפחות לא במובן שאותו ידעו לצפות מראש – שהרי כאלה הם רוב הדברים המכונים "הפתעה". מכל מקום, השממה שהופיעה במחקרים המוקדמים הרבים, אכן הופיעה, בהירה ושקטה, מאופק אל אופק, עת נעו הפולשים בנחישות כבדה בתוך החול של הארץ החדשה, הארץ שלכם.

כשהפציע הבוקר הבהיר, הם קיפלו את משמרת הלילה רואה-הכל שלהם, ושמו פעמיהם אל הגבעה שכינו – אחרי ויכוחים מסויימים שכבר נשכחו מזמן – "אנגלטון". שם, מתחבאים במערות הרכות והחשוכות, הם פגשו אתכם לראשונה.
לא הייתם מוכנים כמותם למפגש הזה. אחרי הכל, בבדידותכם הבטוחה נעתם ביקום הגדול רק על הקרקע הבטוחה של כוכב הלכת, חסרי כל יכולת טכנולוגית של מכונות מסע, מכונות הרג, או אפילו מכונות של מסרים מאופננים שישדרו או יקלטו שמץ של רמיזה אודות דברים מסוג זה.
ומכאן גם שלא היה לכם שום סיכוי כשידיהם הגדולות התכופפו אליכם, ניתקו אתכם מהקרקע, ונשאו אתכם אל מעבדת המחקר הניידת שהוקמה מראש באחת החלליות שחנו שם. הפקודה ניתנה, ומיטב החוקרים שלהם החלו בעבודה המאומצת של הניתוח והבדיקה. כלי העבודה היו מבריקים ומשוכללים, מוכנים לכל כתם שידבק בהם. במילים בודדות וקרות נאספו הממצאים והמסקנות אלה לאלה, במשמעת מופתית של עבודה, שתכליתה לייצר סדר מופתי של סיפור חייכם.

"מערכת נשימה תת-אוטונומית". "שיניים טוחנות. שמונה". "שורש זנב. נצפה בהדמיה". "רגליים. שלושה פרקים". מילים שאין להן שום משמעות מחוץ להקשר הגורל הזה, של העיניים הגדולות והידיים הסקרניות שבאו פתאום לתוך חייכם השלווים. הקורבנות נבחרו באקראי, שהרי כל תוכנית גדולה מחייבת מידה מסויימת של אקראיות, שתוקרב על מזבח החוקיות הגדולה יותר שצריכה להתגלות בתוכנית כזו. צל חיוור שתפקידו להיות לבסוף מואר בבהירות תחת הזרקורים הממוקדים היטב בגופכם, ופנימה, לתוך בשרכם.
ואתם, חסרי חוליות וחסרי מילים שכמותכם. אתם רק צל חיוור, אולי רק השלכה מנוונת של קיומכם. אתם "חסרי חוליות", כפי שאתם חסרי מילים, ומכאן גם שאתם חסרי סיכוי מולם – אבירי המילים שיודעים שחוליות הן משהו חיוני, לפחות כמו המילים עצמן.

כך הדבר אצל פולשים כמותם, חמושים במיטב העליונות ההיפר-טכנולוגית המשווה להם מעמד של אלים המופיעים משום מקום. כך הם מגיעים אליכם בחלליות האלו, לחשוף את הסוד הגדול שאתם מסתירים. שהרי אף-אחד לא יוצא למסע מדוקדק שכזה בלי צלילות הדעת של התשוקה ללמוד עוד, להבין את מה שעדיין לא הובן כהלכה, לצרף עוד חלק לתשובה הגדולה, של החידה הגדולה עוד יותר.

אך גורלן של חידות הוא להתפתח ולגדול, גורלן של תשובות הוא להצמיח תחתיהן עוד שאלות, וגורלם של פתרונות לחשוף רק את עצם קיומם של עוד סודות. וגם אם הכל כתוב מראש בתוכנית המסע הגדול, הרי שתמיד עלול להישאר משהו טמיר, סימן או רמז חדש, שדורש חקר.
וכך הם חזרו ביום השלישי בעקבות הסימנים שלכם בחול, אל המערות. הם ידעו שמתקיים שם משהו מתחת לאדמה, כיאה לצורות חיים מנוונות מהם, אך לא ידעו כמובן מהו הדבר הזה. מיטב הטכנולוגיה שלהם הצליחה לראות בפירוט כמעט אינסופי אך רק את פני השטח שלכם. רק את מה שמתקיים מעל לרגליים הפרוקות והשיניים הטוחנות. וכך הם נידונו לזחול אחריכם, כמעט כמותכם, אל מתחת לאדמה.
ושם, בהדרגה שהיא הדימוי הטוב ביותר לכיווץ מימד הזמן, לדחיסה של כל שנות ההתפתחות הדרושות כדי לצמצם ולו במעט את הפער בינם לביניכם, הם גילו את עומק העניין. המערות היו רק הקצה שלעולם לא יכול להסגיר את המושבה המרהיבה שהיתה שם – מערכת מפעימה של דרכים ופיתולים, מתאימה בדיוק נמרץ לתחזיות אודות משהו שאפשר לסווג אותו כזוחלים חסרי חוליות, גם אם הוא רק קרוב לזה ברמה זואולוגית עמומה כלשהי, של עולם מושגים זר ופולש.

"פלנטה E865" הם קראו לה עוד כשהמסע אליה היה רק חלום רחוק ופרוע. אפשר היה לתת לשם הזה הרבה פרשנויות, וכל אחת מהן היתה יכולה להיות יפה ונכונה לכשעצמה, אבל אחרי שעובר מספיק זמן, הסיבה תמיד פחות חשובה מהתוצאה. הכבוד שניתן למישהו כשקוראים משהו על שמו מתחלף בתוך זמן קצר עד כאב בשימושיות הרדודה של אותו הדבר שקראו אותו על שמו. בעצמאות שכאילו התפתחה מתוך איזו אבולוציה מואצת של מערכת נשימה תת-אוטונומית, שגורמת לדבר להיקרא בשמו הנבחר, כאילו זה היה שמו מימים ימימה.

וזה בדיוק היה הגורל של לב המושבה התת קרקעית שלכם, יצורי E, והגורל הזה היה אחד ויחיד, גם אם הם לא היו מחליטים לקרוא למקום ההוא "הליבה".

שער הליבה עמד מולם דומם וחסר הגנה. הם עמדו מולו עמוסים בשכבות של שיריון גוף משוכלל, ורצינות שיא. אין לדעת מה מסתתר שם. מי שמאחוריו הסטוריה ארוכה של מלחמות והונאות – רק הוא יודע להעריך דממה כזאת. רק הוא יוכל להיות מוכן לקרב הגורלי ביותר. רק הוא יוכל לדעת שברגע כזה כל המילים האדירות אמנם נאמרות, אבל כבר אינן חשובות. הן מפעימות את הלב, אבל מאבדות מערכן.

הקרב על הליבה יהיה הראשון, ויהיה גם האחרון. הוא יהיה הקרב בו ייחשף הכל, ובו תתגלה האמת הגדולה. כי הליבה הסודית היא המקום שבו הכל מתקיים, וממנו יוצאים כל הדברים. וכשהם פרצו פנימה הם ידעו את זה, אבל לא ידעו דבר. גורלם תמיד היה להישאר שבויים במתכונת הפשוטה של מושגיהם, גם כשהם שיכללו מסביבה את כל האמצעים שיספקו להם את האשליה שהדבר אינו כך.
ובסופו של דבר, הקרב על הליבה היה קצר. מילותיהם הקצובות שוב נפלו על אוטם אוזניכם, ומילותיכם – כמו הקליעים ולהבות קרני היינון – לא היו לצדכם. אולי כל זה קרה מוקדם מדי עבורכם, אולי לא היה לכם מספיק זמן להיערך לפלישה הזאת של הזרים, ואולי בחרתם להתפתח בקללת האבולוציה לאותו הכיוון היחיד שהיה מוצדק עבורכם, והיה חסר סיכוי מול האפשרות שמישהו כמותם ינסה לאתגר אותו, רק כי מילות המחקר שלו הצדיקו את המעשה.

אבל גם להם לא היה סיכוי, בדיוק מאותה סיבה. לא היתה להם שום אפשרות לשמוע ולדעת את ההמולה שהתחוללה שם, בליבה. ההמולה שהתעוררה, כמוכם, במשהו שהם היו יכולים לקרוא לו "מימד אחר", וגם אז הם היו טועים. המילים שלכם, או הדבר הזה שהם היו יכולים רק לנסות לקרוא לו "מילים", עברו ביניכם במהירות שרק אתם יכולתם להשיג אותה. פניה קטנטנה של תולדות הימים כולם, היא לבדה היתה הכוח הבודד שהרחיק אתכם כל-כך מכברת הדרך שהם הספיקו לעבור.
והם חשבו שהם יותר מתוחכמים ויותר חזקים, רק בגלל שהגורל – אותו דבר עלום שזה השם שהם נותנים לו באופן זמני, עד שיצליחו לפתח הסבר שמניח יותר את הדעת – כפה עליהם את הפניה הקטנה הזאת של תולדות הימים כולם. הפניה שהרחיקה אותם מהכוח האמיתי שברבות הימים יפגשו בתוך הליבה שלכם, ועדיין לא יוכלו לתפוש אפילו שמץ ממנו.

כי אכן, לא הזמן היה הפער שיאפשר להם להבין, או יאפשר לכם לבוא לקראתם. הזמן הוא הדבר הכי גמיש, הכי חסר חשיבות, והכי נוטע אשליות, כאשר מתרחשים מפגשים מסוג זה. אותה פניה קטנה שהיתה ההבדל כולו, אינה יצירתו של הזמן. כשהוא מתפצל ומתפוצץ, כל מה שנשאר ממנו הוא צל חיוור של הסבר שהם יכולים לתת לדברים.

דלת הליבה נפרצה בקלות, כי היא לא היתה עשויה מאותם חומרים שהזמן מספק ליצורים כמותם. ריקנות הליבה נכבשה בקלות, כי היא לא היתה אלא חלל שמתקיים בו משהו שאי-אפשר לראות או לייחס לו מידה. וכישצאו מהליבה וחזרו אל המדבר שבו נחתו הם כבר החלו לרשום את הפרק האחרון בהרפתקאת המסע אליכם. הפרק שישלים את דברי ימי האתגר האדיר שנטלו על עצמם. האבנים שנטלו מאדמתכם, אדמת המדבר הגדול שלרגלי גבעת "אנגלטון" בפלנטה "E865", היו רק תירוץ, קטן כמותם, לסבר את אוזני השומעים בקיומו של שלל כלשהו מתוך השממה שאיימה להטיל את הספק הגדול בעצם היציאה למסע המפרך.

אבל המטרה הושגה, גם אם לא היו בנמצא מחצבים יקרי-ערך או ידע שאפשר לצמוח ממנו הלאה באשליית הזמן המתקדם. הסדר המופתי שהתקיים בליבה לא הופר למעשה אף לרגע אחד, גם כשהם כבר הרחיקו היטב מהטווח של הבליל הפסיכוטרוני שם, אל התחושה המוזרה שמילאה את מוחותיהם, ושעדיין לא ידעו אם היא סחרחורת, כאב, דגדוג, או משהו אחר שראוי למצוא את הביטוי המדוייק שיתאר אותו, וכך גם יוכל להרגיע – אם לא אותו עצמו, אז לפחות את המתח הזה, שיש פתאום משהו שאינו ידוע וברור להם.

אם רק היו מספיק משוכללים, הם היו כותבים שאתם, חסרי החוליות של ארץ E, מתקשרים באנרגיית גלי קוואזי-תטא, או שם מרשים אחר שהיו יכולים לתת לזה. מילים רבות, או מילה בודדת, תרכובת של שפה ישנה וחדשה – ועדיין, רק מילים. כי הם הרי נשלטים רק על-ידי מילים. והטרגדיה החדה היא שאחרי כל הנשק וספינות החלל הגדולות, הם גם שולטים רק בעזרתן.
כוחן של המילים הוא גם חולשתן, וכוחם של שליטי המילים הוא גם מוגבלותם. הרחק מכל זה, בתוך הליבה, ענני אבק של פאזות היפר-סוגסטיות נרגעו בהדרגה, כשמערבולות הזמן שיצרו הרחיקו את האופק שלהן מהמימד הפשוט, המנוון, הנראה על פני השטח. השקט חזר אליכם.

שקט גם שרר כעת בתוך חמש ספינות החלל שלהם, המטרה הושגה, והנה זה יהיה והיה סופם ושורש אחריתם. שהרי מקץ זמן לא רב הם חזרו לכדור-הארץ שלהם, לחיות בצילו של עול המילים הפשוטות, של השיכחה, של צל מימד הזמן משנה הצורה שהתכווץ והחזיר אותם מתוך עתידם, שוב אל שורש תחילתם. של המדון התמידי שכפה עליהם אותו מסע גורלי. אותו ויכוח מר שהחל נובט בהם עוד במסע בחזרה, וצמח לכדי מימדים בלתי נתפסים ככל שהתארכה הדרך וככל שנמתח גם זמנם לאחור. אותו חוסר ידיעה של האמת, של הכוח הגדול הטמון בליבת המקום ההוא – הידע הצרוב בכל אחד ואחת לאלף אלפי שנים. ואותו בילבול נצחי שטמעתם בתוכם שם – ליבת כל הוויכוחים וכל המלחמות כולן, מעתה והלאה – בין וודאות האמונה בקיומם של חיים מסוג אחר, נעלה יותר, לבין חוסר התוחלת שבנסיון להסביר זאת בדרך היחידה שיש להם – במילים הגדולות – או לכל הפחות לקרוא לכך בשם.

הסיפור "אחרית" נכתב בשנת 2014 עבור תחרות פרס עינת לסיפורת ספקולטיבית.



עוד יצירות: מסעותי בין אנשים  //  הטור השבועי  //  ספרים  //  פירורים  //  הדרך הארוכה הביתה
לתגובות, שאלות או הערות שלחו הודעה.

מוזמנים גם לעקוב ולהגיב: